גלינה עמדה ליד החלון והביטה בחצר של נובמבר. הגשם לא ירד — הוא פשוט נשפך ללא הפסקה, כאילו השמיים כבר לא מסוגלים להחזיק את עצמם. הטיפות גלשו על הזכוכית, התחברו זו לזו ונעלמו אל תוך הריק.
היא לא בכתה.
רק עמדה שם.
וניסתה להבין את המשפט האחד, ששעה קודם לכן חתך את חייה לשניים.
— אני עייף, גליה. את מבינה? עייף מכל דבר — אמר ויקטור, כאילו זה מסביר הכול. כאילו שלושים ושבע שנות חיים משותפים אפשר למחוק מהשולחן בתנועה אחת.
ואז הגיע המשפט:
— אני רוצה לחיות לבד. בשביל עצמי.
“בשביל עצמי.”
המילים האלה נתקעו לה בגרון כמו קוץ שאי אפשר לבלוע.
במטבח היא עדיין החזיקה מצקת ביד. המרק רתח, אבל היא כבר לא הריחה אותו.
ויקטור ישב ליד השולחן. נשען לאחור, נמנע ממבטה. שיער אפור, זיפים, חולצה מרופטת. שישים ושתיים שנים, שבשנים האחרונות נראו יותר כתירוצים מאשר כתוכניות.
— לבד? — שאלה גליה בשקט. — אתה רוצה להתגרש?
— לא, מה פתאום — ויקטור הניף יד בביטול. — אני רק צריך קצת מרחב. חופש. את מבינה?
חופש.
איזה חופש צריך אדם שלא עובד כבר שנים, בזמן שאשתו מפרנסת אותו?
גליה סגרה את הגז. התיאבון נעלם יחד איתו.
— ואיך אתה מדמיין את זה?
ויקטור התלהב פתאום.
— ראיתי דירה ברובע הצפוני. לא יקרה. עשרים וחמש אלף.
גליה צחקה, אבל בצחוק שלה לא היה שום שמחה.
— עשרים וחמש אלף? אין לך הכנסה.
— אבל את עובדת — הוא אמר כאילו זה מובן מאליו. — יש לך שבעים אלף. תעזרי לי. אנחנו משפחה.
ואז משהו בתוכה נשבר בשקט.
— אתה רוצה לחיות לבד… אבל על הכסף שלי?
— אל תגידי את זה ככה! — נעלב. — זה נורמלי. נהיה ביחד, רק גרים בנפרד.
הטלוויזיה נדלקה, כמו תמיד, כמו במשך עשרים שנה.
גליה ניגשה לחלון.
הגשם רק התחזק.
למחרת ויקטור כבר חיפש דירה.
— מושלם! — אמר בשמחה. — רק חמישים אלף להתחלה.
— חמישים אלף… — חזרה גליה. — זה חצי מהמשכורת שלי.
— חד־פעמי!
וגליה, למרות שלא רצתה, שילמה.
ויקטור לא באמת הודה לה.
במעבר הוא לקח את הכורסה, את הטלוויזיה ואת המזוודות.
— אל תכעסי — אמר. — זה טוב יותר לשנינו.
אחר כך הדירה נשארה ריקה.
וקרה.
וזרה.
ואז הגיע ההודעה:
“תודה שאת עוזרת, יקירה.”
יקירה.
אחרי שלושים ושבע שנים היא הפכה ל“יקירה” — כשצריך כסף.
בהתחלה כתב כל יום.
אחר כך ביקש כל יום.
תיקונים, תרופות, אוכל.
גליה העבירה כסף.
בעבודה התחילו לשים לב.
— גליה פטרובנה, את בסדר?
— פשוט עייפה.
אבל זה לא היה רק עייפות.
בבית הטלפון הפך כבד יותר ויותר.
— אמא, זה לא נורמלי — אמר הבן שלה. — הוא משתמש בך.
המילה הזו נשארה בה.
משתמש.
אבל היא עדיין הגנה עליו.
עדיין האמינה שזו משפחה.
עד שוויקטור לקח גם את השמיכה שלה.
— תקני אחרת.
ואז גליה הרגישה בפעם הראשונה כעס חם וברור.
לא הרבה אחר כך הפסיקה לענות לטלפון.
הציבה גבול.
החברה אמרה לה:
— זו התעללות.
והבן שלה:
— הוא מתמרן אותך.
אצל הפסיכולוגית היא סוף סוף אמרה:
— אני מתביישת.
— ואת כועסת? — שאלה אותה.
— כן.
— אז את רואה את המציאות.
מאותו יום משהו השתנה.
— אני לא אשלח יותר כסף — אמרה בפעם הראשונה.
ויקטור התפרץ מזעם.
אחר כך התחנן.
אחר כך איים.
אבל התשובה תמיד הייתה אותה תשובה.
יום אחד ויקטור הופיע בדלת.
— אין לי כסף. אני חוזר.
— לא — אמרה גליה.
— אבל אני בעלך!
— אתה רצית לחיות לבד.
שתיקה.
— אז אני ברחוב?
— יש לך עבודה. יש לך חיים.
וויקטור הלך.
הפעם זה היה סופי.
גליה לא נשברה.
היא השתחררה.
שלושה חודשים אחר כך התחילה לרקוד טנגו.
אנשים חדשים. קצב חדש. אוויר חדש.
— אני גאה בך — אמר הבן שלה.
— סוף סוף את חיה — אמרה החברה.
והפסיכולוגית רק אמרה:
— זה הגבול.
וויקטור עוד התקשר לפעמים.
“סלחי לי.”
“בואי נתחיל מחדש.”
אבל הקול שלו כבר לא הגיע אליה.
יום אחד גליה נסעה לים.
לבד.
ושם הבינה: היא לא לבד.
היא עם עצמה.
הרכבת יצאה דרומה.
ולראשונה בחייה גליה לא פחדה ממה שמגיע.
היא חיכתה.
