הבס הדהד מהרמקולים של המסעדה כאילו הוא מכה בין הצלעות של דיאנה בקצב אכזרי משל עצמו, בעוד היא עמדה בחצי־האור ליד מתקן המתלים הכבד של חדר המעילים, ולחצה אינסטינקטיבית את ידה אל צידה הימני, כי המחוך הצמוד הפך כל נשימה לכאב. גופה עדיין לא התאושש מהשבועות בבית החולים, אבל איש לא שם לב לכך. הרופאים הורו על מנוחה, אך היא לא יכלה לנוח, כי מפעל הרהיטים „Elite-Wood”, שהיא וארתור בנו מאפס, לא ידע עצירה: דיאנה שרטטה תכניות בלילה, ניהלה משא ומתן עם ספקים ביום, בדקה חוזים בערב, בעוד גופה החל למחות לאט אך בעקביות — כל כאב היה סימן שהיא התעלמה ממנו.
היום היה יום השנה החמישי. ההודעה של ארתור הייתה קצרה: „יהיו אורחים חשובים. בואי בשמונה. והתלבשי כמו שצריך, לא בבגדים האפרוריים הרגילים שלך.” היא הגיעה, וכעת עמדה בפינת האולם החשוכה, צופה בבעלה מרים כוס, ולצידו סנז’נה — בולטת, בטוחה בעצמה, בשמלה פתוחה בגב, קרובה מדי, נינוחה מדי, צוחקת ונצמדת אל כתפו של ארתור בתנועה רכושנית, כאילו תמיד הייתה שם. דיאנה הכירה אותה: בתו של משקיע גדול בתחום הבנייה, ובחודשים האחרונים הופיעה תמיד אי־שם מאחורי העסקאות, כמו צל שמקבל צורה.
המוזיקה שככה, ארתור לקח את המיקרופון, תשומת הלב של האולם הופנתה אליו, והוא החל בחיוך:
— לפני חמש שנים התחלנו במוסך, היום „Elite-Wood” הוא כבר שם —
מחיאות כפיים פרצו, הקול הדהד על הקירות, אך דיאנה לא זזה. מבטו של ארתור נפל עליה בפינה החשוכה והוא המשיך בקרירות:
— התפתחות דורשת החלטות מהירות, ולפעמים צריך לחתוך את מה שמיותר.
דממה נפלה, האוויר קפא.
— אשתי, דיאנה… התחילה איתי. אבל זמנה תם. עכשיו צריך רמה אחרת.
הוא הרים כוס:
— אני מציג את סנז’נה, מנהלת הפיתוח החדשה שלנו.
חיוכים, מחיאות כפיים, מבטים לועגים. פניה של דיאנה נותרו קפואות, אך משהו בחזה שלה התהדק יותר ויותר, כאילו המחוך לוחץ גם מבפנים.
— דיאנה, ממחר עורך הדין שלי יטפל בגירושין. החברה שלי. ואת מפוטרת.
האולם קפא. איש לא ידע אם זו בדיחה, אבל ארתור לא חייך. דיאנה נשמה עמוק, הסתובבה בשקט ויצאה — איש לא עצר אותה. בחוץ, האוויר הקר היכה בפניה כאילו דלת של עולם אחר נסגרה מאחוריה.
ארתור השיג אותה, תפס בזרועה:
— אל תנסי כלום. תאבדי הכול.
דיאנה הביטה בו במבט עייף אך צלול:
— בלי הקשרים והפרויקטים שלי, אתה לא מסוגל לעצב אפילו כיסא.
הוא בלע את זעמו ורק אמר:
— תיעלמי.
והיא הלכה.
בחניון חיכה לה רכב שחור. לידו עמד בוריס ניקולאייביץ’, רגוע, כאילו מדובר בפגישה רגילה.
— הצליח? — שאל.
— הוא זרק אותי — ענתה דיאנה.
האב חייך:
— אז מתחילים.
למחרת בבוקר פרצה פאניקה בחברה: מיילים, דרישות, תשלומים מיידיים — 48 שעות.
— זה בלתי אפשרי! — צעק ארתור, כשהוא מתהלך במשרד.
עורך הדין, חיוור, דפדף במסמכים, והתברר שכל החתימות הישנות מובילות לדיאנה: ערבויות, התחייבויות, החלטות קריטיות — הכול מצביע עליה.
ארתור רץ לאביו:
— תתקשר אליה! עכשיו!
בוריס הרים לאט את הטלפון, וכעבור דקות הגיעה התשובה: כל המערכת קרסה.
— היא הבעלים — אמר המנהל בשקט.
פניו של ארתור התרוקנו, הביטחון נעלם.
— זה… החברה שלי…
— עכשיו שלה — באה התשובה.
בוריס הוריד את הז’קט:
— מה שעשית לבת שלי יש לזה מחיר. והוא שולם.
שנתיים לאחר מכן, במתחם התעשייתי, מלגזות שאגו, האוויר היה מלא אבק, שמן וריח מתכת. ארתור עבד במדים, בשקט, בלתי נראה — עברו היה קיים רק במסמכים.
יום אחד נכנס רכב שחור. דיאנה יצאה ממנו — אלגנטית, רגועה, בטוחה בעצמה. היא כבר לא הייתה אותה אישה שעמדה פעם בפינה.
המבטים שלהם נפגשו לרגע, אך ארתור לא הצליח לדבר. דיאנה לא התקרבה, לא חייכה, לא כעסה — רק אדישות, כאילו ארתור הוא חלק מקירות הבטון האפורים של המפעל. ואז הסתובבה והלכה.
הוא נשאר שם, ברוח, ברעש ובשקט — עם ההבנה שלפעמים הנפילה אינה רועשת, אלא סופית.
