**כל הקיץ עבדתי לבד בגינה… ואז קרובי המשפחה שלי הגיעו בשתי מכוניות עם דליים ריקים כדי לחלק ביניהם את היבול. 😳**
עמדתי על המרפסת הישנה והבלויה, במקום שבו פעם בעלי ואני היינו שותים יחד את קפה הבוקר שלנו. הבית נשאר כמעט בדיוק כפי שהיה: רצפת העץ חרקה בכל צעד, הטפטים הדהויים עדיין כיסו את הקירות, ומתחת לחלון החתול הזקן שלנו ישן בעצלתיים על השמיכה הישנה שלו.
במרכז הסלון עמד שולחן מכוסה במפת שעוונית. מסביבו נערמו ארגזי עץ.
הם היו מלאים בעגבניות ענקיות ובשרניות. עגבניות “לב השור” האדומות והעמוקות נצצו, ולצידן עגבניות סנקה מוצקות, שחלק מקליפתן נסדקה מרוב בשלות. כל החדר התמלא בריח שאין לטעות בו — ריח של עגבניות טריות וגבעולים ירוקים.
לצידן עמדו דליי פלסטיק גדולים מלאים בפלפלים, ובפינה חיכו קופסאות קרטון עמוסות בשזיפים כחולים עם שכבה עדינה של אבקה טבעית, מוכנים לעיבוד.
כולם הסתכלו עליהם.
לא עליי.
על היבול.
לפני עשרים שנה בעלי מישי ואני קנינו את חלקת האדמה הקטנה הזאת. אז היינו צעירים, מלאים בחלומות. היינו בטוחים שכאן נזדקן יחד.
ואז מישי נפטר.
במשך שלוש שנים אפילו לא הצלחתי להביא את עצמי להגיע לכאן. העשבים כיסו את הגדר, הגג של המחסן נסדק, והגינה הפכה לאט־לאט לג’ונגל.
אבל באביב אחד הוצאתי את מגפי הגומי הישנים שלי, קניתי כפפות עבודה וחזרתי.
אחותי הצעירה אלה וכלתי אלינה היו אז מלאות התלהבות.
— זאת החלטה נהדרת! האדמה מרפאת את הנפש! נבוא כל סוף שבוע לעזור לך. נחפור את הערוגות, נוציא את הענפים היבשים, ותוך זמן קצר הכול יהיה מסודר!
האמנתי להן.
בחודש מרץ כל אדני החלונות בדירה שלי היו מלאים בכוסות קטנות עם שתילים. חיטאתי את האדמה, העברתי כל שתיל למקום חדש, התקנתי מנורות גידול ובכל ערב שמרתי על הצמחים הקטנים כאילו היו הילדים שלי.
בתחילת מאי הבן שלי, דניס, הסיע את השתילים לחלקה.
— אמא, אני חייב ללכת עכשיו. הבלמים באוטו משמיעים רעש. בשבת אחזור עם את חפירה!
הוא נשק לי על המצח.
והלך.
השבת הזאת מעולם לא הגיעה.
במקום לחזור עם את חפירה, אלינה שלחה לי תמונה מסוצ’י. הם חייכו מתחת לעצי דקל, מחזיקים כוסות קפה מנייר.
“טיול של הרגע האחרון. היינו חייבים לנצל את ההזדמנות.”
אלה אמרה שיש לה מיגרנה.
ואני נשארתי לבד.
בתוך עשבים שהגיעו עד המותניים.
לא בכיתי.
נכנסתי למחסן.
לקחתי את האת הישנה.
והתחלתי לעבוד.
שעתיים בכל בוקר.
ועוד שעתיים בכל ערב.
כשהראש שלי כאב, לקחתי כדור נגד כאבים. כשהרגשתי שהגב שלי עומד להישבר, ישבתי לחמש דקות על דלי אמייל הפוך.
ואז המשכתי.
בסוף מאי סוף־סוף הופיעו השורות הראשונות של הגזר.
צילמתי אותן.
שלחתי לאלה.
התשובה שלה הייתה רק משפט אחד:
— רק אל תשתמשי בחומרים כימיים! אנחנו רוצים ירקות אורגניים! ותזרעי עוד שלוש שורות של שמיר, נצטרך הרבה לחורף.
אפילו לא שאלה אחת.
לא:
“מה שלומך?”
“הגב שלך כואב?”
“את צריכה עזרה?”
רק דרישות.
הקיץ נעשה קשה יותר ויותר.
ביולי החום היה כה כבד שהאוויר רעד מעל האדמה.
עלי הקישואים צנחו כבר בצהריים.
העשבים צמחו כאילו משלמים להם על כך.
חיפושיות הקולורדו השתלטו על תפוחי האדמה.
ואני בכל בוקר בארבע וחצי כבר נעלתי את מגפי הגומי הישנים של מישי, כדי להספיק לעבוד לפני שהשמש הקופחת תעשה את שלה.
בצהריים לעיתים קרובות פשוט התמוטטתי על המרפסת.
רק שכבתי שם.
הקשבתי לזמזום הדבורים.
וניסיתי לנשום שוב.
באחת השבתות סוף־סוף הגיעו דניס ואלינה.
אלינה הסתובבה בגינה.
— וואו… אין אפילו עשב אחד!
אחר כך הסתכלה על התותים.
— אבל למה הם כל כך קטנים? דימי רצה לקחת דלי שלם הביתה.
— העונה כמעט נגמרה, אמרתי. בואי תעזרי לי לקטוף. ביחד נסיים מהר יותר.
אלינה הסתכלה עליי כאילו ביקשתי ממנה משהו בלתי אפשרי.
— אוי לא! את יודעת כמה העור שלי רגיש? אני אהרוס את הידיים שלי.
היא לא עזרה.
הם הלכו לשחות באגם.
ואני נשארתי על הברכיים בין ערוגות התותים, בוחרת את הפירות היפים ביותר עבור הנכד שלי.
שעתיים שלמות.
כשחזרו, אלינה הריחה מקרם הגנה וממי האגם.
היא לקחה את הקופסה.
כמעט לא אמרה תודה.
— תודה, אמא. אנחנו חייבים ללכת, יהיה פקק.
על השולחן נשארו שלוש צלחות של מרק קר חצי אכול.
והרבה צרעות.
באוגוסט כבר ירדתי כל כך במשקל שהשכנה המבוגרת קראה לי מעבר לגדר:
— ראיה! הסתכלת על עצמך לאחרונה במראה?
באותו ערב הסתכלתי.
כמעט לא זיהיתי את האישה שמולי.
כתפיים שרופות מהשמש.
צוואר כהה משיזוף.
ידיים סדוקות, שהאדמה כבר הייתה טבועה בהן עמוק — לא אבן שיוף ולא לימון הצליחו לנקות.
ובכל זאת…
למחרת שוב עבדתי.
כי האמנתי…
שהמשפחה שלי תעריך את כל מה שעשיתי.
בשבת האחרונה של אוגוסט נכנסו לחצר שתי מכוניות באותו הזמן.
יונדאי אדומה.
והקיה של דניס.
מרחוק ראיתי את תא המטען.
דליים ריקים.
קופסאות פלסטיק.
ארגזים עם מכסים.
הם לא באו לעזור.
הם באו לקחת.
— וואו! — צחק בן הזוג של אלה. — זה מספיק לצבא שלם!
— דיברנו בדרך, אמרה אלה. — היום נקטוף הכול ונחלק בצורה הוגנת. אנחנו צריכים ארבעה ארגזי עגבניות ושני דליי שזיפים.
— ואנחנו צריכים הרבה פלפלים, הוסיפה אלינה וכבר התחילה לקחת.
ואז עיקמה את פניה.
— דרך אגב, למה העגבניות האלה כל כך מאובקות? יכולת לנגב אותן. הן ילכלכו את הריפוד הבהיר באוטו.
באותו רגע משהו בתוכי נשבר.
לאט הנחתי את המזמרה על השולחן.
כולם השתתקו.
— אתם רוצים לחלק בצורה הוגנת?
הם הנהנו.
— בסדר.
דניס…
אתה זוכר את מאי?
כשאמרת שאתה רק צריך לתקן את הבלמים?
ומעולם לא חזרת?
— אמא…
— אלינה.
את זוכרת שלא רצית לקטוף תותים כי פחדת להרוס את הידיים שלך?
אבל לא הייתה לך בעיה לאכול אותם.
היא האדימה.
— זאת העלבה!
— אלה.
את זוכרת את השמיר האורגני שלך?
שלושה ימים הכנתי תמצית מקליפות בצל כדי שהכנימות לא יהרסו אותו.
איפה היית?
באגם.
שמעת מוזיקה.
צחקת.
ואני נשאתי עשרים וחמישה דליי מים בכל ערב.
נפל שקט.
שקט עמוק כל כך, שאפשר היה לשמוע רק זמזום של זבוב אחד.
לבסוף אלה התפרצה:
— כל הדרמה הזאת בגלל כמה עגבניות מסכנות? נקנה אותן בשוק!
הסתכלתי עליה.
ואז הצבעתי לעבר השער.
— בדיוק.
תקנו שם.
שלי נשאר כאן.
כמה דקות לאחר מכן כולם עזבו.
לפני שדניס נכנס לרכב, הוא עוד צעק:
— אמא, השתגעת לגמרי בגלל הגינה הזאת!
עברו מאז חודשיים.
אני ואלה כבר לא מדברות.
היא מספרת לאמא שלנו שנהייתי קמצנית.
הבן שלי מתקשר בימי ראשון.
השיחות נמשכות בערך ארבעים שניות.
— היי אמא. הכול בסדר? טוב. אני עובד. ביי.
אומרים שאלינה עכשיו קונה ירקות רק בסופרמרקט.
ובכל ארוחה משפחתית היא אומרת:
— אנחנו לא מקבלים נדבות.
עכשיו בערבים אני יושבת על מדרגות המרפסת.
מקשיבה לרוח שעוברת בין עצי האורן.
מביטה באדמה השחורה שהוכנה כבר לחורף.
הגב שלי כבר לא כואב.
אף אחד כבר לא שולח לי הודעות ואומר לי מה לשתול, מה להקפיא או מה להכין לחורף.
יש שקט.
ויש שלווה.
אבל לפעמים אני עדיין שואלת את עצמי את אותה שאלה.
**האם זה היה שווה את זה?**
כי בסופו של דבר שמרתי על היבול.
אבל בדרך…
איבדתי את אחותי.
ואולי…
גם את הבן שלי.
