— מרינה, אנחנו חייבים באמת לייעל את ההוצאות. תראי, חישבתי הכול באקסל
קיריל הקיש באצבעו על מסך הלפטופ, כאילו המספרים עצמם אמורים להשתכנע.
— המספרים לא מסתדרים.
הנחתי את המחבת בכיור ופתחתי את הברז. רעש המים כיסה מעט את קולו, אבל לא את המשמעות. קיריל ישב ליד שולחן המטבח עם הבעה של סמנכ״ל כספים בתאגיד בינלאומי — אף שבפועל הוא “רק” ניהל מחלקת לוגיסטיקה, ובבית הצטיין בעיקר בניהול הספה.
— מה בדיוק לא מסתדר? — שאלתי, מייבשת את הידיים.
— ההוצאות שלך. — הוא סובב את הלפטופ אליי. — תראי: חומרי ניקוי — שלושת אלפים. מזון — עשרים וחמישה. ואז משהו מעורפל, “קוסמטיקה”. מרינה, אנחנו אוכלים את החלום שלי. מצאתי עסקה מצוינת — רכב שטח יפני יד שנייה. חיה. אם נמתח עכשיו את החגורה, בעוד חצי שנה אקח הלוואה ויש לי מקדמה.
התיישבתי מולו.
— “למתוח את החגורה” זה אומר מה בדיוק? — שאלתי בשקט. — לא קונים אבקת כביסה וחיים על פסטה?
— אל תגזימי. — הוא הזדקף, מרוצה מתפקידו. — צריך שליטה. לכן החלטתי: מספיק עם פיזור הכסף שלי. מהחודש הבא — קופות נפרדות. חשבונות חצי־חצי. כל אחד מאכיל, מלביש ומבדר את עצמו. המשכורת שלי היא הבסיס — אני חוסך לרכב. שלך… ובכן, לדברים נשיים ולתחזוקה שלך.
מצמצתי. פעם אחת. פעמיים.
הוא באמת אמר את זה?
— רגע… — אמרתי לאט. — אז אתה חוסך לאוטו ואני פשוט… חיה מהמשכורת שלי? ומי מבשל? מי מנקה?
— את. — הוא חייך בחיוך מתנשא. — זה ברירת המחדל שלך. וחוץ מזה, אם את מבשלת רק לעצמך, זה לא ייקח הרבה זמן.
באותו רגע משהו “ננעל” בי.
לא כעס. לא דמעות. רק שלווה קרה וצלולה.
— מצוין, — אמרתי. — נפרד, אז נפרד. החל ממחר.
קיריל מצמץ. הוא ציפה לקרב. לבכי. להתחננות. במקום זה — הסכמה מלאה.
— רואה? ילדה טובה, — הנהן בסיפוק.
הדבר הראשון שעשיתי היה לחלק את המקרר. מדף עליון — שלו. תחתון — שלי. אותו דבר עשיתי במדף האמבטיה, מותחת גבול בלתי נראה אבל ברור.
קיריל היה נלהב. בשבת חזר מהדיסקאונט עם שתי שקיות ענק: פסטה אפורה, קציצות קפואות בלי שם, נקניק ורוד מלאכותי ושק תפוחי אדמה.
— ראית? — הוא נופף בקבלה. — אלפיים! מספיק לשבועיים. ואת כמה מוציאה? נו, הנה.
בערב המטבח התמלא בריח של שומן שרוף ובצל זול. הקציצות צרחו במחבת והצטמקו.
נכנסתי מאוחר יותר. טיגנתי סטייקים של הודו, הכנתי סלט טרי עם אבוקדו וישבתי מולו.
הוא לעס קציצה גמישה.
— טעים? — שאלתי.
— עובר. גברי. משביע. — הוא שלח מבט צד לצלחת שלי. — קיבלת בונוס?
— לא. — עניתי בשקט. — זה התקציב שלי, קיריל. אני לא חוסכת לרכב.
שלושה ימים אחר כך נגמר לו השמפו. הוא שלח יד לשלי — אבל הייתי מהירה יותר.
— זה שלי. מקצועי. שלך נמצא בחנות. “שלוש באחד”.
— ברצינות? — הוא הביט בי. — נריב על טיפה של שמפו?
— אנחנו לא רבים. אנחנו פועלים לפי עקרונות.
שבוע אחר כך הגיעה אמא שלו.
זינאידה פבלובנה ראתה בביקורי יום ראשון חובה קדושה. שולחן עמוס. קציצות “לבּן”.
הפעם קיבלתי את פניה בחלוק, עם מדבקות מתחת לעיניים.
— למה כזה שקט? — שאלה. — איפה האוכל?
— מודל אירופי, — אמרתי בנחת. — קופות נפרדות. אני אכלתי עם חברה. קיריל יבשל.
— פֶּלְמֶנִי—מָה?!
הדרמה הייתה מושלמת.
כשעזבה, קיריל הביט בי.
— את מרוצה? אמא שלי כמעט התעלפה.
— לא אני. אתה.
בסוף החודש הוא היה צל של עצמו. כאבי בטן. פריחות. עייפות.
אני זרחתי.
לילה אחד התעוררתי מרעש. הוא עמד מול המקרר. חתך מהגבינה שלי.
— בתיאבון, — אמרתי.
הוא קרס.
— הייתי טיפש. לא הבנתי מה את עושה עם הכסף.
— עכשיו למדת.
חזרנו לקופה משותפת. עם כללים חדשים.
היום הוא מטגן סטייקים בשבת. לא תמיד טוב. לפעמים יבש.
אבל אני יודעת כמה זה עולה.
וזה הערך האמיתי שלהם.
