“תארזי את הדברים שלך. לאחי אין איפה לגור” — אמר הבעל. אבל אשתו נתנה תשובה שאיש לא ציפה לה.
סמיון נכנס למטבח כשהוא לבוש במעיל ובנעליים מלאות בוץ. על השטיח הבהיר נשארו סימני רגליים רטובים. הוא הוריד באיטיות את הכפפות שלו ואז זרק את המפתחות ברשלנות ליד הלחם שזה עתה נחתך. המים שטפטפו מצרור המפתחות הרטיבו בתוך רגעים את הקרום של הלחם.
דריה עמדה בשקט ליד הכיריים, אוחזת במרית עץ בידה. במחבת ארוחת הערב השמיעה רחש עדין, מהסלון נשמע קולה העמום של הטלוויזיה, ועל אדן החלון עמדה קומקום תה שכבר מזמן התקרר. בבית שררה אותה דממה רגועה של ערב רגיל, אבל משהו בכל זאת הטריד אותה. כבר מהאופן שבו בעלה נכנס הביתה היא הרגישה שהערב הזה יהיה שונה מכל האחרים.
סמיון לא נשק לה. הוא לא שאל איך עבר היום שלה. אפילו לא הוריד את המעיל.
במקום זאת, הוא אמר בקול רגוע וענייני:
— תארזי את הדברים שלך. לאחי אין איפה לגור.
דריה הניחה לאט את המרית.
— מה אמרת?
— פאשה ואולשיה יעברו לגור כאן. אולשיה כבר בחודש השמיני להיריון. הם לא יכולים להמשיך לגור בדירה שכורה. הם צריכים בית נורמלי.
האישה רק הביטה בבעלה במשך כמה שניות.
היא חשבה שהיא שמעה לא נכון.
— ומה… איפה אנחנו נגור?
— אצל אמא שלך. היא גרה לבד בדירת חדר, אז קצת תצטרכו להצטמצם. זה לא יהיה לנצח. כבר אמרתי לפאשה שהם יכולים לעבור בשבת.
דריה כמעט שמעה משהו בתוכה נשבר לתמיד.
זו לא הייתה שאלה.
זו לא הייתה הצעה.
זו לא הייתה החלטה משותפת.
סמיון כבר החליט גם בשבילה.
הוא דיבר כאילו הדירה שייכת רק לו.
אבל הדירה הזאת, בת שני החדרים, הייתה רשומה על שמה של דריה. היא קנתה אותה שלוש שנים לפני החתונה שלהם. במשך חמש שנים היא עבדה במשמרות לילה כפקידה במוקד, כדי לסיים לשלם את המשכנתה במהירות האפשרית. בזמן שחבריה יצאו לחופשות, היא עבדה שעות נוספות. בזמן שאחרים נחו בסופי שבוע, היא לקחה משמרות כפולות. במשך שנים היא לבשה את אותו מעיל חורף ישן, כי כל חיסכון קטן הלך לתשלום ההלוואה.
היא זכרה בדיוק את היום שבו קיבלה את המפתחות.
קירות ריקים.
ריח של צבע.
רצפה חשופה.
אבל מבחינתה זה היה המקום היפה ביותר בעולם.
זה היה הדבר הראשון בחייה שהשיגה רק בזכות הכוחות שלה.
ואז היא הכירה את סמיון.
האיש באמת עזר בשיפוץ. הוא בחר אריחים, הרכיב רהיטים, התווכח עם בעלי המקצוע וצבע קירות בסופי שבוע. דריה הייתה אסירת תודה לו.
אחרי החתונה סמיון היה אומר לעיתים קרובות בחיוך:
— איזה יופי יצאה הדירה שלנו .
דריה תמיד הייתה מחייכת.
היא אף פעם לא תיקנה אותו.
הרי הם היו בעל ואישה.
היא חשבה שאין משמעות לשאלה על שם מי רשומה הדירה במסמכים.
אמון היה שווה יותר מכל נייר.
עם השנים, “הדירה שלנו” פשוט הפכה ל”בית שלנו”.
ודריה שמחה על כך.
אבל עכשיו אותו אדם עמד מולה וחילק את חייה כאילו חתימה אחת שלו יכולה לקבוע הכול.
— לא חשבת שאתה צריך קודם לשאול אותי? — שאלה בשקט.
סמיון הביט בה בחוסר הבנה.
— מה הייתי צריך לשאול? פאשה בצרה. אני לא אתן לאחי להישאר ברחוב.
— ואני?
— אל תגזימי.
שתי המילים האלה כאבו לדריה יותר מהבקשה עצמה.
אל תגזימי.
כאילו הם לא מדברים על כך שהיא צריכה לעזוב את הבית שלה.
דריה נשמה עמוק.
היא הכירה היטב את הסיפור של סמיון.
כשהיה בן ארבע עשרה, אביהם עזב את המשפחה ביום אחד. אמם עבדה בשתי עבודות כדי לפרנס אותם, ולכן סמיון הפך כמעט בן לילה לאבא עבור אחיו הצעיר.
הוא היה זה שהעיר את פאשה בבוקר.
הוא היה זה שהכין לו ארוחת בוקר.
הוא היה זה שלקח אותו לבית הספר.
הוא היה זה שהלך לאסיפות הורים.
הוא היה זה שלימד אותו לרכוב על אופניים.
הוא היה זה שניחם אותו כשהיה בוכה.
כנער צעיר הוא נשא אחריות שרבים מהמבוגרים לא היו מצליחים לשאת.
דריה תמיד העריצה את זה בו.
בדיוק בגלל זה היא לא התנגדה גם כאשר שנה קודם לכן פאשה ביקש כסף לקניית רכב.
החופשה שלהם כבר שולמה במלואה.
נותרו רק כמה שבועות עד הנסיעה.
אבל ערב אחד סמיון התיישב לידה על הספה.
— אני יודע שחיכינו הרבה זמן לטיול הזה… אבל פאשה צריך את העזרה שלנו יותר עכשיו.
דריה שתקה זמן רב.
בסופו של דבר הנהנה.
— בסדר.
הם ביטלו את הנסיעה.
את הכסף נתנו לפאשה.
האח הצעיר הבטיח להחזיר אותו בתוך שנה.
מאז עברו ארבעה עשר חודשים.
על הכסף כבר לא דיברו יותר.
זמן קצר לאחר מכן פאשה שוב ביקש עזרה.
הפעם הוא היה צריך רק את המקרר הישן.
— לשבוע אחד — אמר בחיוך.
— בטח — ענה סמיון.
גם אז דריה לא אמרה דבר.
המקרר חזר רק אחרי שלושה חודשים.
הוא היה מלא באוכל של אנשים אחרים.
בכלים שלא היו שלהם.
אפילו ציור של ילד היה תלוי על הדלת בעזרת מגנט.
כאילו מעולם לא היה שלהם.
דריה ניקתה אותו במשך שעות.
בלי תלונה אחת.
כי היא האמינה שבמשפחה לפעמים צריך להתפשר.
אבל עכשיו קרה משהו אחר לגמרי.
עכשיו זה כבר לא היה עניין של חופשה.
לא כסף.
לא מקרר שהושאל.
זה היה הבית שלה.
המקום היחיד שעבדה כל כך קשה כדי להשיג.
בינתיים סמיון הוריד בשלווה את המעיל.
כאילו השיחה כבר הסתיימה.
— פאשה יביא מחר כמה קופסאות — אמר. — כדאי שעד אז תתחילי לארוז.
דריה הסתובבה אליו באיטיות.
— אתה באמת חושב שאני אעזוב?
האיש נאנח.
— אל תעשי סצנה.
— תענה לי.
— דריה… זה רק לכמה חודשים.
— מי אמר?
— ובכן…
— מי החליט?
בפעם הראשונה סמיון איבד את הביטחון שלו.
— אני… חשבתי ש…
— בדיוק. אתה חשבת.
האישה ניגשה לכניסה, לקחה את צרור המפתחות וניגבה ממנו את המים.
לרגע החזיקה אותם בידה.
אלה היו אותם מפתחות שקיבלה לפני שנים, עם דמעות בעיניים, מול משרד הנוטריון.
אז היא חשבה שהם מסמלים ביטחון.
עכשיו היא הבינה שביטחון לא מגיע מהקירות.
הוא מגיע מהידיעה שהאדם שאתה הכי סומך עליו באמת עומד לצדך.
וברגע הזה, בפעם הראשונה, היא הרגישה שבעלה לא רק רוצה לעזור לאחיו.
הוא מוכן להקריב למענו את כל מה שהיה הכי חשוב לדריה.
האישה הרימה לאט את מבטה.
קולה נשאר רגוע, אבל הייתה בו נחישות שסמיון מעולם לא שמע קודם.
— בסדר. אם כבר החלטת מי יגור כאן…
היא עצרה לרגע.
— …אז עד יום ראשון גם אתה תעזוב את הדירה הזאת.
במטבח השתררה דממה כה עמוקה, שאפילו הרחש הקל של המחבת נשמע חזק.
סמיון הביט באשתו בהלם.
בפעם הראשונה הוא הבין שהפעם דריה לא מתכוונת לוותר.
המשך בחלק הבא…
