הקול החד של שבירת החרסינה פילח את שקט המטבח כמו ירייה. הצלחת המצוירת ביד התנפצה לרסיסים לא אחידים על משטח השיש הבהיר, ואז נפלה לרצפה. המיץ הדביק של ענבים ותפוחים בשלים ניתז על המשטח הנקי ללא רבב.
— אני כבר לא מסוגל לסבול אותך, אמר ואדים בקור, מבלי להרים אפילו את מבטו מהטלפון שלו.
הוא ישב בנוחות על כיסא הבר, לבוש בחליפה ירוקה כהה, תפורה בדיוק מושלם. הם אספו אותה לפני יומיים מחנות יוקרה. ינה שילמה עליה, כמו על כמעט הכול בשנתיים האחרונות.
בחוץ רטט חום אוגוסט מעל העיר. בתוך הדירה מילא את האוויר ריח כבד של אדמוניות לבנות, כמעט מחניק. בעוד שלוש שעות הם היו אמורים להתחתן.
בחדר השינה חיכתה שמלת הכלה של ינה בתוך כיסוי לבן. אלגנטית. יקרה. מושלמת.
ופתאום — חסרת משמעות לחלוטין.
— מה את מסתכלת ככה? ואדים הרים סוף־סוף את מבטו. המבט שלו היה קר ומלא בוז. — את משעממת. צפויה. אפורה. החברים שלי בקו־וורקינג עדיין לא מבינים איך הגעתי למישהי כמוך. אין בך שום דבר מיוחד.
הוא דיבר בשלווה, כמעט באדישות, כאילו הוא מעיר על מזג האוויר.
— אבל לפחות את נוחה, הוסיף במשיכת כתפיים. יש לך דירה טובה, עבודה יציבה וכסף. את לא עושה בעיות. זה בדיוק מה שאני צריך עד שהסטארט־אפ שלי ימצא משקיעים.
הוא הצביע על השברים על הרצפה.
— תנקי את זה. אני לא רוצה לשרוט את הנעליים החדשות שלי.
גם הנעליים האלה נקנו על ידי ינה.
היא עמדה ללא תזוזה, מביטה בענבים הפזורים על הרצפה ובשברי החרסינה הלבנים והחדים. ואז הביטה בגבר שאיתו תכננה חיים במשך שנתיים.
שנתיים של הבטחות.
שנתיים של סיפורים על משקיעים, פריצות דרך וחיים “שיתחילו בקרוב באמת”.
בינתיים — היא שילמה על הכול: מסעדות, ביטוח רכב, “פגישות עסקיות”, כל חייהם.
ובאותו רגע משהו בה נשבר סופית.
לא בצעקה.
לא בדרמה.
בלי דמעות.
רק בהירות מוחלטת.
כאילו מישהו ניגב זכוכית מלוכלכת מול עיניה.
בלי לומר מילה, היא הסתובבה, ניגשה למסדרון ולקחה את התיק שלה. היא הכניסה פנימה דרכון, ארנק ומפתחות רכב.
— ינה, לאן את הולכת? קרא ואדים בעצבנות.
היא לא ענתה.
היא נעלה סנדלים ופתחה את הדלת.
— נעלבת עכשיו בגלל בדיחה? קולו כבר נשמע לחוץ. — זה סתם לחץ שלפני חתונה!
ינה יצאה לחדר המדרגות וסגרה את הדלת בשקט מאחוריה.
היא שמעה אותו מקלל ומושך בידית.
היא לא חיכתה למעלית. ירדה שש קומות ברגל. כשיצאה לרחוב, הלחץ בחזה נעלם.
במקומו הופיע משהו אחר.
הקלה.
היא התיישבה על ספסל העץ הישן מתחת לאולמוס מול הבניין. בדיוק באותו מקום שבו הכירו לפני שנתיים. אז הוא נשא את שקיות הקניות שלה ואמר:
“תמיד חלמתי על אישה אכפתית כמוך.”
עכשיו ינה הבינה סוף־סוף למה הוא התכוון.
אישה שתממן את חייו.
היא שלפה טלפון והתקשרה לאחותה.
— ינה! צעקה אינה בהתרגשות דרך מוזיקה וכוסות מצלצלות. הכול מדהים כאן! האורחים כבר מגיעים! מתי אתם מגיעים?
ינה נשמה עמוק.
— לא תהיה חתונה.
הרעש ברקע נפסק מיד.
— מה? את צוחקת, נכון?
— לא. תגידי לכולם שהאירוע מבוטל. שיאכלו וישתו — שילמתי על הכול בכל מקרה.
— מה הוא עשה לך, האידיוט הזה?!
— אסביר מחר.
היא ניתקה.
ואז פתחה את אפליקציית הבנק.
לפני חצי שנה ואדים שכנע אותה לפתוח חשבון משותף “בשביל העתיד שלהם”. שם היו כל החסכונות שלה.
הכסף שלו מעולם לא הופקד.
בשתי לחיצות היא העבירה הכול לחשבון הפרטי שלה.
החשבון המשותף התאפס.
אחר כך חסמה את כרטיס האשראי שלו.
כמה שניות אחר כך התחילו להגיע הודעות:
“איפה את?! הצלם מחכה!”
ואז:
“למה הכרטיס שלי לא עובד?!”
לראשונה באותו יום, ינה חייכה.
מאוחר יותר התקשרה לעורך הדין של המשפחה וביטלה את ייפוי הכוח שנתנה לו.
הוא אמר שזה “נוח לענייני הקרקע”.
בפועל — זה נתן לו גישה לחייה.
שמונה חודשים אחר כך הכול היה שונה.
הדירה הייתה מוארת, משופצת, שקטה.
וגם היא הייתה אחרת.
היא קודמה לתפקיד סגנית מנהל. החיים שלה חזרו להיות שלה.
בוקר אביב אחד ישבה במרפסת עם קפה, וצפתה בעיר מתעוררת.
בזכוכית ההשתקפות ראתה את עצמה.
רגועה.
חזקה.
חופשייה.
והבינה סוף־סוף:
להיות לבד זה הרבה פחות מפחיד מאשר לאבד את עצמך ליד מישהו שמעולם לא באמת אהב אותך.
