האור הקר של חדר המדרגות נשאר זמן רב על פניו של ודימ, כאילו אינו מצליח להחליט אם להכניס אותו פנימה או לדחות אותו. הטלפון שבידו רטט פעם אחת ואז השתתק. הוא לא הביט בו. הוא ידע מי זה. נינה. או אולי ז’אנה. או מישהו אחר שתמיד עד עכשיו פתר עבורו את ההשלכות.
עכשיו לא נשאר מי שיפתור.
מאחורי הדלת של ז’אנה נשמעה מוזיקה שקטה. קולות ילדים, צלצול כלים, חיים. לא החיים שלו.
— אתה באמת חושב שאתה יכול להישאר כאן? — שאלה ז’אנה, כשהיא משלבת ידיים. — ודימ, כבר יש לנו שישה אנשים בדירה הזאת. זה לא מקלט.
— נינה זרקה אותי — הוא חזר, כאילו זה כשלעצמו מספיק כדי להצדיק הכול.
ז’אנה נאנחה.
— ומה? חשבת למה?
השאלה לא הייתה תוקפנית, אלא עייפה. כאילו אותה סיפור כבר סופר פעמים רבות, רק על ידי נשים שונות, בדירות שונות, בתירוצים שונים.
ודימ לא ענה מיד. הוא התיישב במסדרון, על קצה של ארון נעליים ישן. הגוף שלו הפך פתאום כבד, כאילו כל ההחלטות שנמנע מהן עד עכשיו נפלו עליו בבת אחת.
— אני רק… רציתי לעזור — אמר לבסוף.
ז’אנה צחקה, אבל בלי שמץ של שמחה.
— אתה תמיד אומר את זה. ותמיד מישהו אחר משלם את המחיר.
הוא הוריד את הראש. בראשו עלה פניה של נינה. לא הפנים הכועסות, אלא הרגע השקט שבו ארזה את המזוודות. התנועות לא היו מהירות. לא היה בהן היסוס. כאילו ההחלטה כבר התקבלה מזמן, ורק עכשיו עלתה אל פני השטח.
וקטיה.
משקפי השחייה הצהובים של הילדה, שעוד לא נקנו.
המחשבה דקרה אותו פתאום.
— אני… לא חשבתי שזה יהיה כזה עניין גדול — אמר בשקט.
ז’אנה משכה בכתפיה.
— זה תמיד עניין גדול. פשוט עד עכשיו לא אצלך.
בקצה השני של הדירה נטרקה דלת. ילד התחיל לבכות. מישהו אמר לו להירגע. החיים המשיכו בלעדיו.
ודימ הוציא את הטלפון. השם של נינה היה על המסך. נגיעה אחת הפרידה בינו לבין שיחה. אבל האגודל שלו קפא באוויר.
מה הוא יגיד?
שטעה? שיחזיר הכול לאחור? שקטיה יכולה לנסוע למחנה?
ומה תהיה ההחלטה הבאה שייקח שוב במקום אחרים?
הוא הניח את הטלפון.
— אני לא יכול להישאר כאן — אמר לבסוף.
ז’אנה הנהנה, כאילו ציפתה לזה.
— לפחות את זה אתה רואה נכון.
הוא קם. הגוף שלו היה ריק, אבל לא קל. יותר כמו חדר שלא רוקן עד הסוף, שבו כל החפצים עדיין במקומם, רק המשמעות שלהם נעלמה.
הוא יצא לרחוב.
העיר הייתה קרה ואדישה. אנשים מיהרו, שקיות קניות, חשמליות, אורות. כולם הולכים לאנשהו. הוא לא.
הוא התחיל ללכת ברגל.
לא ידע לאן.
המחשבות החלו להתארגן לאט, כמו חלקים של פאזל שבור שמבינים סוף סוף שהם צריכים ליצור תמונה אחת. הקול של נינה. הצחוק של קטיה. שם המחנה באתר שהוא שינה.
קליק אחד.
זה הכול.
ובכל זאת, הכול היה תלוי בזה.
הוא עצר על גשר. למטה, המים זרמו כהים ואיטיים, כאילו אינם ממהרים לשום מקום. בכיסו השתרבבו המפתחות. מפתח הבית שכבר לא היה בית.
הוא הוציא שוב את הטלפון.
הוא כתב הודעה.
“אני מחזיר את השם של קטיה. ואני מסדר הכול. לא מבקש שום דבר בתמורה.”
הוא היסס רגע מעל כפתור השליחה.
ואז לחץ.
אחרי הרטט של הטלפון השתררה דממה.
ובתוך הדממה הזו, לראשונה, הוא כבר לא שמע את ההחלטות של אחרים.
אלא את המשקל של שלו.
