— את טיפשה? — אולג עמד בפתח הסלון, תוך כדי שהוא מתפשט לאט את החולצה. פניו אדומות, וריד בולט צווארו. — אמרתי לך: צאי מפה! בתוך חמש דקות לא רוצה לראות שום סימן שלך כאן!
עמדתי שם, מחזיקה את קערת הסלט שעדיין לא הנחתי על השולחן. ידי רעדו, הקרמיקה צלצלה. מהחדר שבו הייתה מוזיקה רועשת וצחוק קולני של האורחים שכבר היו שיכורים, הופיעה נדז’דה ואסילייבנה. היא יישרה את הסיכה הכבדה על החזה שלה ולחצה את שפתיה בבוז.
— קסושה, תהיה לך קצת מצפון — אמרה בקול מתוק. — זה יום ההולדת של אביך, שלושים שנה! אורחים מכובדים, ואת מסתובבת עם פרצוף חמוץ. הרסת לכולם את התיאבון. צאי לטייל קצת.
— לטייל? — לחשתי. — בחוץ מינוס עשרים, בלילה. לאן אני אלך?
— לא אכפת לי! — צעק אולג, מתקרב. מריח מהבגדים שלו אלכוהול, ומניחוח הכבד של הבושם שאמו נתנה לו במתנה. — לך לאביך! לתחנת הרכבת! למרתף! הרסת לי את המסיבה! ביקשתי שולחן נורמלי? ביקשתי! ומה את בישלת? איזה עשבים, דגים יבשים… החברים שלי צוחקים ואומרים שאשתך בדיאטה!
הוא חתך לי את הקערה מהידיים. ניסיתי לתפוס אותה באינסטינקט, אבל לא הצלחתי. הקריסטל נפל על הרצפה, רסיסים התפזרו בכל מקום, מעורבבים עם רוקט ושרימפס.
— כך צריך! — בעט ברסיס עם קצה הנעל. — זה הבית שלי! אני הבוס פה! אני מחליט מי נשאר ומי יוצא מיד! המפתח על הקומודה!
הבטתי בהם. שלוש שנים. שלוש שנים האמנתי שאנחנו משפחה. שהתפרצויות הזעם שלו נובעות רק מהעבודה. שהביקורים של אמו, “רק לשבוע”, שהתארכו לחודשים, היו ניסיונות זמניים.
הבוקר העברתי לו את כל כספי האחרון — ארבעים אלף פורינט, שאספתי לרופא. הוא אמר: “סדרי יפה את השולחן, אני מזמין את לריסה ובעלה, לא יכול להיות מביך מולם.”
לריסה… אהבת בית הספר. היא ישבה בסלון עם שמלה אדומה, וככל הנראה שמעה כל מילה.
באיטיות הורדתי את המעיל מהקולב. היה קר, הרוח נכנסה מפתחי הדלת שלא אולג סגר מאז אוקטובר, אבל מעולם לא עשה זאת.
— בסדר — אמרתי בשקט. — אני יוצאת.
— מהר! — צעקה נדז’דה ואסילייבנה, דחפה את התיק שלי. — ואל תיקחי שום דבר מהאוכל, זה בכסף של בני!
חבשתי את המגפיים, משכתי את המעיל עלי. השארתי את הכובע בארון, לחפש היה מעליב מדי. פתחתי את הדלת ויצאתי לאולם הכניסה החשוך.
בחוץ, סערת שלג אמיתית שוררת. רוח פברואר חתכה את פניי עם גרגירי שלג חדים. הלכתי למדרגות, ניקה את השלג מהמעקה וישבתי. לא הייתה לי ברירה. ההורים שלי גרו ארבעים קילומטרים משם, האוטובוסים כבר לא פעלו. מונית הייתה עולה אלף וחמש מאות, והייתי עם מאה ועשרים בכרטיס.
הוצאתי את הטלפון. המסך האיר את החושך, הראה 21:15.
אצבעותיי היו קפואות, אבל מצאתי את המספר היחיד שחשוב עכשיו: “אבא”.
צלצל. צלצול שני. צלצול שלישי.
— כן, קסושה? — קולו של אבא היה רגוע, אבל הרגשתי את המתח. הוא תמיד ידע כשמשהו לא בסדר.
— אבא… — ניסיתי לעצור את הדמעות, אבל פרץ בכי יצא ממני. — זרקו אותי…
— מי?
— אולג. הם… עם אמא. אמרו שהדירה שלהם ואני אף אחד. אני בחוץ, אבא.
שקט. כבד, כמו לפני סופה.
— את בפתח? — קולו של אבא נעשה עמוק, מחוספס.
— כן.
— לכי לבית המרקחת הפתוח 24 שעות בפינה. שם תחכי. אני מגיע.
— אבא, לא… יש סערת שלג, הדרך מסוכנת…
— אמרתי, תחכי.
בבית המרקחת ישבתי על כיסא פלסטיק, מביטה במדפים המלאים בויטמינים. הרוקחת, אישה מבוגרת עם משקפיים, הסתכלה עלי בצורה מוזרה, אך לא אמרה כלום. רק פעם אחת הציעה מים, שסירבתי. ידי רעדו, לא מקור, אלא מההשפלה.
חצי שעה לאחר מכן, רכב השטח השחור של אבא עצר בחדות ליד הדלת. הוא קנה אותו לפני חצי שנה לדיג, אך עכשיו הוא נראה כמו טנק.
אבא נכנס, מנער את השלג מהכתפיים. לבוש במעיל ישן אך איכותי. כשראה את דמעותי, הוא סגר את הלסת.
— קומי, ילדה שלי.
— אבא, נלך אליך הביתה… — לחשתי.
— לא. עכשיו נלך הביתה שלך.
עלינו לדירה שלנו. הצלילים של המוזיקה והפינגר-פוד חדרו מבעד לדלת של הבית “שלנו”.
אבא לא קרא לאף אחד. הוציא את מחזיק המפתחות. שכחתי שהוא קיים — “כשתצאו, צריך להשקות את הצמחים.”
קליק המנעול השתק את המוזיקה. נכנסנו.
אולג אחז בלריסה, הם רקדו קרוב מדי. נדז’דה ואסילייבנה אכלה מהעוגה — בדיוק מה שאני אפיתי. האורחים כבר היו שיכורים, רבים בקול על פוליטיקה.
— הנה אותך! — אולג היה הראשון שהבחין. שחרר את לריסה, התנדנד. — הופעת? וגם הבאת את אבא?
המוזיקה שקטה. מישהו כיבה את הרמקולים.
אבא פסע בשקט, בלי להוריד נעליים. סימני הבוץ והמים על הרצפה נשארו.
— “הרשיתי!” — חזר אולג בקול רם, באומץ. — ומה? יש לי זכות! זה הבית שלי — הכללים שלי!
אבא הוציא מסמך בעלות: אין מתנות, אין חלקים. לריסה התחילה לארוז, אך לפי פקודתו לא יכלה ללכת.
פניו של אולג קרסו מול המציאות: הוא לא הבוס, הבית אינו שלו, וקסושה אינה שייכת לאף אחד.
האורחים התרחקו. לריסה יצאה אחרונה, משליכה מבט של זלזול על אולג.
אבא סגר את הדלת, החליף את המנעול, ולבסוף שררה שקט.
קברתי את פניו בסוודר של אבא ובכיתי. דמעות אמיתיות, משחררות שלוש שנים של שקרים.
