רומה עמד בראש השולחן, מסובב בעדינות את השעון הכבד שלו בין אצבעותיו. ז’קט הכחול־כהה שלו, שאספתי מהכביסה הכימית רק כמה שעות קודם לכן, ישב עליו בצורה מושלמת. נגיעה קלה של הסכין בקצה הכוס שתקה לפתע את כל הרעשים. האורחים נותרו מתוחים ושקטים; השיחות נעצרו.
ישבתי לימינו, גב זקוף, מחזיקה במפית המשי בחיקי. בתי בת השמונה־עשרה, סופיה, ישבה לצידי, מביטה בשקט בג’וליין הקר שלה בצלחתה.
— חברים, עמיתים — התחיל רומה בקול הבאריטון הקר המוכר שלו, שבדרך כלל היה גורם לתת לו הנחות מהעובדים — היום התכנסנו מסיבה מיוחדת. לפני שנים עשר עשיתי את העסקה הטובה ביותר בחיי. התחתנתי.
צחוק אוטומטי חלף בעדינות על השולחן. מישהו הרים את כוס השמפניה.
— הרומנים אומרים שהנישואין הם איחוד נשמות — המשיך רומה, מהלך לאט סביב השולחן, עיניו נשואות אל הנוכחים. — אבל נהיה כנים. במקרה שלי, זה היה איחוד של חשבון הבנק שלי עם קישוט נוח. אינה תמיד הייתה רקע טוב. שקטה, צפויה, נוחה.
סופיה רעדה קלות והתקרבה אלי. חיבקתי את כתפה.
רומה עצר מולי. חיוכו דעך, והוחלף בגיחוך דוחה.
— אבל אם אני רוצה להיות לגמרי כנה עם חבריי האמיתיים… — הרים את קולו כך שגם המלצר בדלת יישמע — היית מגעילה בעיניי מהיום הראשון! השגרה הכפרית שלך, שיחות המתכונים המשעממות שלך, הכניעות האינסופית שלך. עשר שנים סבלתי את ההצגה הזו רק בשביל המעמד. המשקיעים אוהבים “גברים יציבים”, נכון? אבל את… מגעילה בנייטרליות שלך.
שתיקה ירדה על השולחן. מישהו נקש במזלג על כלי החרסינה. הנשות עסקים הביטו בבלבול בצלחותיהן, הגברים הסתכלו זה על זה במבוכה. רומה נהנה מהרגע — השפלה ציבורית הייתה משחקו האהוב. בבית הוא התאמץ מדי יום: ביקורת, לעג, הערות מזלזלות. עכשיו רצה קהל גדול יותר.
הוא ציפה שאכרע, אבכה או אברח. אך הוא לא ידע ש”קישוט נוח” תכננה את הרגע הזה במשך עשרה חודשים.
ישבתי בשלווה. נזכרתי בערב מרץ ההוא, כשסופיה חזרה מוקדם מהאימון. הייתי בוקעת תפוחי אדמה בכיור. הבת השליכה את התיק ואמרה בקול מוזר, בוגר מדי:
— אמא, אבא בפגישה עם המבקרים היום?
— כן, הוא יישאר עד מאוחר — עניתי, מנגבת את ידי במגבת.
— ראיתי את הרכב שלו בקניון… עם אנג’ליקה — אמרה, בקולה היה משהו בוגר וחי.
תפוחי האדמה נפלו מידי. אנג’ליקה… בת 24, מתוקה, רועשת, מריחה קוקוס, עוזרת. רומה תמיד כינה אותה “הילדה המטומטמת”.
אותו לילה ישבתי במוסך, מחזיקה את כרטיס הזיכרון של מצלמת הרכב, שומעת את קולם מתכננים את סוף השבוע, בזמן ש”התרנגולת שלי בבית מטפלת בילד אצל הסבתא”. נפלתי לתהום קפואה.
שבוע לאחר מכן ישבתי מול תמארה ואסילייבנה, עו”ד קשוחה עם שיער קצר. התחילו עשרה חודשי גיהנום. בחשאי העתקתי את רשימות השחור של רומה, הקלטתי סרטונים, מניפולצתי את כספי החברה. לילות ארוכים ציפיתי, צפיתי בכל תנועה, בכל שקר שלו.
והגיע ערב השנה.
רומה ניגש למיקרופון, נהנה מהשתיקה. אבל גם אני קמתי. לאט, בנחישות. הבטתי בו בחיוך עדין אך חזק:
— תודה על הכנות שלך, רומה. שנים עשר זה זמן רב. גם אני הכנתי הפתעה.
האורות הראשיים כבו. מהתקרה ירד בד לבן, ומקרן נשמע קולו של רומה ממשרדו, עם אנג’ליקה. מציאותו הצינית והיהירה נחשפה, כל השקרים, כל הסודות. על פני האורחים התערבבו הלם וזעם.
— החלק הרשמי הסתיים — אמרתי בקול בטוח. — בקשת הגירושין וההוכחות הכספיות הוגשו הבוקר על ידי עו״ד שלי. ההתחמקות ממס שלך תוערך.
הפניתי את מבטי לסופיה.
— קומי, סופיה. כאן אין לנו יותר מה לעשות.
יצאנו אל הלילה שאחרי הגשם. האוויר היה צלול, נשמותינו קלות.
— אמא… את בסדר? — שאלה בשקט סופיה.
— מצוין, יקירתי — חייכתי. — נלך הביתה. אל הבית החדש שלנו.
מאז אנחנו חיים חיים שקטים. בלי קישוטים יקרים, בלי נברשות קריסטל, רק שלווה, ביטחון וחופש. סופיה לצידי, ואני סוף סוף חופשיה.
