אני ודימה חלמנו על החופשה הזאת במשך ארבעה חודשים.
לא רצינו ים.
לא מלון.
לא טיולים, לא מסעדות עמוסות ולא אנשים זרים סביבנו.
רצינו פשוט שבועיים בבית.
רק שנינו.
בלי שעונים מעוררים.
בלי לוחות זמנים.
עם ארוחת בוקר בצהריים, אם ככה יתחשק לנו.
אפילו הכנתי רשימה.
אבל לא רשימה של דברים שאנחנו צריכים לעשות.
להפך.
זו הייתה רשימה של כל הדברים שאני לא מתכוונת לעשות.
לא אבשל לפי לוח זמנים.
לא אגיה חולצות.
לא אענה לשיחות מהעבודה.
אחרי שלוש שנים בלי חופשה אמיתית, סוף סוף עמד להיות לי זמן לנוח.
והייתי נחושה ליהנות מכל רגע.
ואז תמרה פטרובנה התקשרה.
הדודה של דימה.
בת שישים ושתיים, עם קול של מנהלת בית ספר וביטחון מוחלט שכל העולם חייב לה משהו.
שמעתי אותה אפילו מהחדר הסמוך, כי תמרה פטרובנה לא ניהלה שיחות.
היא נשאה נאומים.
— דימוצ’קה, החלטתי לבוא אליכם. לארבעה ימים. אולי לשבוע. נראה איך הדברים יתפתחו.
היא לא שאלה אם זה מתאים לנו.
היא לא הציעה.
היא פשוט החליטה.
דימה הסתכל עליי במבט של אדם שזה עתה דרך יחף על קוביית לגו.
הנענעתי בראש.
הוא משך בכתפיו.
וכבר הבנתי.
הוא לא יגיד לה לא.
תמרה פטרובנה גידלה את דימה אחרי שאמו מתה.
שנתיים.
מגיל שתים-עשרה עד גיל ארבע-עשרה, עד שאביו התחתן מחדש.
שנתיים שהיא הפכה לחוב לכל החיים.
בכל פעם שדימה ניסה לומר “לא”, היא הייתה מזכירה לו:
“אני האכלתי אותך כשלאף אחד אחר לא היה אכפת ממך.”
ודימה היה נכנע.
כל פעם מחדש.
— בסדר, אמרתי לבסוף. — שתבוא. אבל אני לא מתכוונת לרוץ סביבה כל היום.
דימה הנהן במהירות.
בהקלה.
כאילו בזה הבעיה נפתרה.
היא הגיעה למחרת בבוקר.
בעשר.
כמובן, בלי להודיע לנו מראש באיזו שעה בדיוק.
פתחתי את הדלת בפיג’מה, עם ספל קפה ביד וסימן של הכרית עדיין על הלחי.
תמרה פטרובנה סקרה אותי מכף רגל ועד ראש.
לאט.
בוחנת.
כמו מפקחת שבאה לבדוק שיפוץ.
— לנה, רק עכשיו קמת? כבר עשר!
לא “בוקר טוב”.
לא “תודה שאירחתם אותי”.
ישר ביקורת.
היא נכנסה עם שתי מזוודות ענקיות.
שתיים!
לארבעה ימים.
רציתי לשאול מה לעזאזל יש לה שם, אבל העדפתי לנשוך את הלשון.
דימה יצא מחדר השינה ועזר לה להכניס את המזוודות.
תמרה פטרובנה התחילה מיד בביקורת הבית שלנו.
היא העבירה אצבע על הרהיטים.
בדקה אבק.
ואז הסתכלה על הווילונות.
— הווילונות שלכם דהו. הרי אמרתי לכם שצריך לשים תריסים רומיים.
זה היה הדבר הראשון שהיה לה לומר על הבית שלנו.
לגמתי מהקפה.
ולא אמרתי דבר.
עד ארוחת הצהריים כבר הבנתי שתמרה פטרובנה לא הביאה איתה רק מזוודות.
היא הביאה גם לוח זמנים.
את לוח הזמנים שלי.
תוכנית שהיא כנראה הרכיבה לעצמה בראש בדרך לכאן.
— לנוצ’קה, אני רגילה לאכול ארוחת צהריים באחת. אני רוצה מרק, משהו קל וסלט. בלי מלפפונים, כמובן, הם גורמים לי לצרבת.
היא אמרה את זה כשהיא יושבת על הספה שלנו, רגליה מונחות על ההדום ומגזין בידה.
היא כבר החליפה לנעלי הבית הרכות שלה.
אפילו שעתיים לא עברו מאז שהגיעה.
עמדתי במטבח והרגשתי שמשהו חם מתחיל לבעבע בתוכי.
זה עדיין לא היה כעס.
יותר חוסר אמון.
היא הגיעה לבית שלי, לחופשה שלי, ותוך שעתיים כבר הזמינה ארוחת צהריים.
כאילו היא במסעדה.
— תמרה פטרובנה, אנחנו בחופשה, אמרתי בשקט. — אנחנו מבשלים כשמתחשק לנו. המטבח פנוי והמזון במקרר.
היא הרימה את עיניה מהמגזין.
הביטה בי כמו לקוחה לא מרוצה שמלצרית הגישה לה את החשבון הלא נכון.
— לנה, את הרי בעלת הבית.
שלוש מילים.
ובתוך שלוש המילים האלה הסתתרה כל הפילוסופיה שלה.
את בעלת הבית, לכן את צריכה לשרת.
אני האורחת, לכן מגיע לי שייטפלו בי.
פשוט.
הגיוני.
ולא נתון לוויכוח.
דימה היה באותו זמן במקלחת.
הכנתי לעצמי פסטה, הנחתי את הצלחת על השולחן והתחלתי לאכול.
תמרה פטרובנה הסתכלה עליי במשך כשלוש דקות.
אחר כך קמה, ניגשה למקרר והתחילה לחפש במדפים תוך כדי השמעת אנחות קולניות.
היא הוציאה קופסאות.
קראה תוויות.
נאנחה.
— אפילו מרק אין לכם? ממה אתם בכלל חיים?
— מפסטה, עניתי וסובבתי בנחת את הספגטי על המזלג.
בסופו של דבר היא הכינה לעצמה כריך.
שתי פרוסות לחם, חמאה וגבינה.
היא אכלה אותו בהבעה של אישה שנאלצה לשרוד בתעלה צבאית.
על פניה היה כתוב:
אני אזכור את זה.
ואספר לכל המשפחה איך הרעיבו אותי כאן.
אחרי ארוחת הצהריים דימה יצא מהמקלחת, רענן ועליז.
תמרה פטרובנה מיד פנתה אליו.
— דימוצ’קה, המזרן בחדר האורחים נורא. הגב שלי לא יכול לישון עליו. אולי תתנו לי את חדר השינה שלכם? אתם צעירים. אתם יכולים לישון על הספה.
כמעט נחנקתי מהמים.
דימה פתח את הפה.
ואז סגר אותו.
הוא הסתכל עליי.
הנענעתי בראש באיטיות ובמשמעותיות כל כך, שאפילו הקירות הבינו.
— דודה תמרה, יש לנו מזרן נוסף. בואי ננסה קודם אותו, הצליח דימה להתחמק.
היא כיווצה את שפתיה.
אבל שתקה.
הסיבוב הראשון הסתיים בתיקו.
בערב שכבתי במיטה שלנו והתחלתי לספור.
לא כבשים.
הערות.
אחת עשרה.
ביום אחד בלבד תמרה פטרובנה הצליחה להעיר אחת עשרה הערות.
על הווילונות.
על המזרן.
על זה שאין מרק.
על הפיג’מה שלי.
על זה שאין מפה על השולחן.
על האבק במדף הספרים.
על המוזיקה הרועשת.
על החתול שלנו, שלדעתה אינו היגייני.
על הקפה שלי בלי חלב.
על המכנסיים הקצרים של דימה.
ועל זה שאנחנו לא הולכים לכנסייה.
אחת עשרה.
ביום אחד.
— דימה, אמרתי בשקט. — אם גם מחר זה ימשיך ככה, אני אגיד לה הכול.
— לנה, היא אישה מבוגרת. תתאזרי קצת בסבלנות.
סבלנות.
את המילה הזאת שמעתי בכל פעם שהמשפחה שלו הייתה הנושא.
תתאזרי בסבלנות עם בן הדוד.
תתאזרי בסבלנות עם המשפחה.
תתאזרי בסבלנות עם הדודה.
אבל מי יתאזר בסבלנות איתי?
היום השני התחיל בשבע בבוקר.
בשבע!
היינו בחופשה, והיא עשתה כל כך הרבה רעש במטבח עם הקומקום והכלים, שהחתול התחבא מתחת למיטה.
כשיצאתי בתשע, תמרה פטרובנה כבר ישבה ליד השולחן הנקי לחלוטין.
היא נראתה כמו גנרל שנפגע בכבודו.
— אני מחכה לארוחת הבוקר כבר שעתיים, לנה.
היא חיכתה.
לארוחת הבוקר.
לארוחת הבוקר שלי, שאני כנראה הייתי אמורה להכין לה.
מזגתי לעצמי קפה.
הוצאתי יוגורט מהמקרר.
התיישבתי מולה.
— תמרה פטרובנה, את אישה בוגרת. במקרר יש ביצים, לחם, חמאה, גבינה ונקניק. המחבת נמצאת בארון התחתון. אני בחופשה ולא מתכוונת לבשל לפי הזמנה.
הגבות שלה התרוממו.
לאט.
— את מסרבת להאכיל אותי?
— אני מציעה שתדאגי לעצמך. כמו שכולנו עושים כאן.
היא הסתובבה מיד לכיוון המסדרון.
— דימה! דימה!
הוא הופיע בפתח, ישנוני ומבוהל.
— מה קרה?
— אשתך מסרבת לבשל! באתי אליכם כאישה מבוגרת, והיא אומרת לי לטגן לעצמי ביצים!
דימה הסתכל עליה.
ואז עליי.
אני המשכתי לאכול את היוגורט שלי בשקט.
כף.
פה.
כף.
פה.
— דודה תמרה, לנה באמת בחופשה. אני אכין לך חביתה.
והוא הכין.
תמרה פטרובנה אכלה את החביתה כאילו כל ביס היה עוד פרק בטרגדיה האישית שלה.
אבל היא אכלה.
אחרי ארוחת הבוקר היא התקשרה למישהי.
לא ניסיתי להקשיב.
לא הייתי צריכה.
הקירות היו דקים.
— מרגריטה, את לא תאמיני! כלתי השתגעה לגמרי. היא יושבת ושותה קפה בזמן שאני פה גוועת ברעב. דימה המסכן צריך לבשל בעצמו. היא הפכה אותו לעבד!
דימה המסכן.
בן ארבעים.
מטר שמונים וחמש.
מהנדס.
דימה המסכן.
סגרתי את דלת חדר השינה, נשכבתי על המיטה ולקחתי את הספר שלי.
מותחן.
קניתי אותו במיוחד לחופשה.
מאה ועשרים עמודים.
ואף אחד מהם לא עסק בדודה של בעלי.
בצהריים תמרה פטרובנה ניסתה טקטיקה חדשה.
היא נכנסה למטבח והתחילה לבשל בעצמה.
אבל בשקט?
כמובן שלא.
היא הכתה בסירים כאילו היא מקימה להקת כלי הקשה.
כל צלחת הונחה על השולחן בחבטה.
כל מגירה נפתחה באנחה עמוקה, כאילו לא היו בה כפות אלא כל החלומות המרוסקים של חייה.
תוקפנות פסיבית.
ספר לימוד.
פרק ראשון.
אני המשכתי לקרוא.
דימה הציץ לחדר.
— לן, אולי תעזרי לה?
— דימה, היא אישה בוגרת. היא מבשלת לעצמה כבר חמישים שנה. היא תסתדר.
— אבל היא נעלבת.
— היא לא נעלבת. היא מתמרנת אותך.
הוא התיישב על קצה המיטה.
שתק במשך דקה.
ואז אמר:
— אני יודע. אבל קשה לי להגיד לה לא.
הנחתי את הספר בצד.
כי זה היה חשוב יותר מהמותחן.
לראשונה אחרי שנים, בעלי אמר בקול את מה ששנינו ידענו.
— דימה, קשה לה לקבל שהתבגרת. ולך קשה לקבל שאתה לא חייב לה את כל החיים שלך.
הוא שפשף את גשר האף.
הוא עשה את זה מאז שהיה ילד כשהיה לחוץ.
— היא גידלה אותי.
— במשך שנתיים. זו עובדה. ואתה צריך להיות אסיר תודה על זה. אבל הכרת תודה לא אומרת ציות לכל החיים.
הוא הנהן.
— היא לבד.
— היא לבד כי קשה לחיות איתה. הילדים שלה גרים רחוק. זו לא אשמתנו.
אולי הייתי קשה מדי.
אולי.
אבל נמאס לי לעטוף כל אמת בנייר מתנה רק כדי לא לפגוע באף אחד.
דימה הנהן שוב.
לא בהתלהבות.
בהבנה.
שאר היום השני רק הלך והחמיר.
תמרה פטרובנה מצאה בחדר האמבטיה את המסכה שלי לשיער והעבירה לי הרצאה של עשרים דקות על כך שכל ה”כימיקלים האלה” הורסים את הקרקפת.
אחר כך ניסתה לכבס את הבגדים שלנו יחד עם שלה, כי “ככה חוסכים”.
כל פעולה שלה לוותה בהערה.
כל הערה הייתה ביקורת.
וכל ביקורת הייתה עוד סיכה קטנה שננעצה בי.
אבל אני לא הגבתי.
וזה כנראה מה שהרגיז אותה יותר מכול.
בערב היא שלפה את הקלף האחרון שלה.
דמעות.
— באתי לכאן כי אני מתגעגעת לדימה. ואתם שניכם מתחבאים ממני. כאילו אני זרה. הרי אני גידלתי אותך, דימוצ’קה…
האם הדמעות היו אמיתיות?
אולי.
האם הכאב היה אמיתי?
כנראה.
אבל ידעתי בדיוק מה המטרה שלהן.
להחזיר לעצמה את השליטה.
דימה חיבק אותה.
הביא לה תה.
ניחם אותה.
אבל הוא לא התנצל.
והוא לא הבטיח שהכול יחזור להיות כמו שהיא רוצה.
הפעם לא.
באותו לילה דימה שכב לידי בשקט במשך זמן רב.
לבסוף אמר:
— מחר היא תעזוב.
— איך אתה יודע?
— כי היא לא מקבלת את מה שבשבילו היא באה.
— ולמה היא באה?
— כדי לנהל אותנו. אבל כאן אף אחד לא מציית לה.
היום השלישי.
בוקר.
תמרה פטרובנה הופיעה לארוחת הבוקר כשהיא לבושה לגמרי.
לא בבגדי בית.
היא לבשה את אותה חולצה שבה הגיעה.
השיער שלה היה מסודר.
העגילים היו עליה.
הבנתי הכול עוד לפני שהיא פתחה את הפה.
— החלטתי לעזוב היום. הנכדים של מרגריטה חולים. היא צריכה את העזרה שלי.
מרגריטה.
אותה מרגריטה שאליה התקשרה יום קודם כדי להתלונן עליי.
הייתי כמעט בטוחה שאף אחד לא היה חולה.
אבל זו הייתה תירוץ מושלם.
היא לא עזבה כי סירבנו לשרת אותה.
היא עזבה כי “היו זקוקים לה במקום אחר”.
הכבוד שלה נשמר.
הנסיגה הוסוותה באלגנטיות.
דימה הזמין לה מונית.
עזר לה להוריד את המזוודות.
את שתיהן.
אותן מזוודות ענקיות שהביאה לארבעה ימים.
או אולי לשבוע.
“נראה איך הדברים יתפתחו”, היא אמרה אז.
עכשיו כבר ידענו.
בפתח הדלת תמרה פטרובנה עצרה.
הסתובבה אליי.
— לנה, השתנית.
לא “תודה”.
לא “תבואו לבקר אותי”.
רק:
“השתנית”.
ובקול שלה לא שמעתי כעס.
שמעתי הפתעה.
היא הייתה רגילה ללנה אחרת.
ללנה שהייתה רצה למטבח.
עורכת את השולחן.
משרתת את כולם.
מחייכת.
ובולעת כל הערה.
— כן, עניתי.
— השתניתי.
ולא הוספתי דבר.
המונית נסעה.
דימה סגר את הדלת.
עמדנו כמה שניות בשקט במסדרון.
ואז הוא הביט בי.
— פסטה?
— פסטה.
הכנו יחד ארוחת צהריים.
הוא חתך ירקות.
אני בישלתי ספגטי.
החתול סוף סוף יצא מתחת למיטה ונשכב על אדן החלון שטוף השמש.
ברדיו התנגנה איזו שטות משנות התשעים.
שרנו יחד.
לגמרי לא בקצב.
ולא היה אכפת לנו בכלל.
אף אחד לא העיר על הווילונות.
אף אחד לא בדק את האבק במדפים.
אף אחד לא ציפה ממני לשרת אותו.
בערב דימה מזג לנו יין.
ואז אמר:
— את יודעת מה? אני אתקשר אליה בעוד שבוע. אגיד לה שאנחנו אוהבים אותה, אבל היא יכולה לבקר אותנו רק כשאנחנו מזמינים אותה. ולכל היותר ליומיים.
כמעט הפלתי את הכוס.
לא בגלל המילים.
אלא בגלל השקט שבו הוא אמר אותן.
— אתה בטוח?
— היא לא אדם רע, לנה. היא פשוט רגילה לחיות לפי הכללים שלה וחושבת שכולם צריכים לחיות ככה. אבל אנחנו לא חייבים.
לא התווכחתי.
וגם לא חגגתי.
זו לא הייתה ניצחון על תמרה פטרובנה.
זה היה משהו אחר.
זה היה גבול.
זו הייתה החזרת החיים שלנו לידיים שלנו.
כי קל להגיד “לא” כשהכול בתוכך רותח.
הקשה באמת הוא להגיד “לא” בשקט.
בלי לצעוק.
בלי להיעלב.
בלי הסברים של שלושה עמודים.
פשוט:
“לא. אני לא אעשה את זה.”
וזהו.
חמישה ימים לאחר מכן תמרה פטרובנה התקשרה בעצמה.
הקול שלה היה עליז, כאילו שום דבר לא קרה.
— דימוצ’קה, אצל מרגריטה הכול בסדר. הנכדים בריאים. חשבתי לעצמי… אולי אבוא אליכם בראש השנה?
דימה הסתכל עליי.
הרמתי שתי אצבעות.
— תבואי, דודה תמרה. ליומיים. רק תודיעי לנו מראש.
בצד השני השתררה דממה.
דממה ארוכה.
ארוכה כמו ליל חורף.
— נו… בסדר. יומיים.
היא הסכימה.
סיימתי את הפסטה שלי וחייכתי.
ארבעה חודשים חלמנו על החופשה הזאת.
שרדנו שלושה ימים של פלישה משפחתית.
ובכל זאת הצלחנו לנוח.
כי בסופו של דבר הבנתי משהו.
חופשה היא לא מקום.
היא לא תאריך בלוח השנה.
היא לא כרטיס טיסה.
חופשה היא מצב נפשי.
זו הרגע שבו אתה סוף סוף מרשה לעצמך לחיות כפי שאתה רוצה.
אפילו אם המקום הזה הוא פשוט הבית שלך.
