יארוסלבה הורידה את הכפפות הרטובות שלה.
על רצפת הכניסה הרחבה והבהירה נמתחו עקבות אפורים וחלקלקים של מגפיה. גשם הסתיו היכה בעיר ללא רחמים, והמעיל העמיד למים כבר מזמן הפסיק למלא את תפקידו.
תיק החימום שלחץ על כתפה נשא ארבע מנות של ריזוטו חם, אבל עכשיו משקלו הרגיש יותר כמו עול מאשר עבודה. יארוסלבה הייתה בת עשרים וחמש. בתחתית התרמיל שלה, שמור בקפידה בתוך תיקייה, היה מונח הדיפלומה שלה בהצטיינות: ארכיטקטורת בסיסי נתונים.
ולצידה — ארבעים ושניים מכתבי דחייה.
ברובם צוין חוסר ניסיון. באחרים זה אפילו לא הגיע לשם: הבקשה שלה לא נבדקה על ידי אדם. אלגוריתם סרק אותה, לא מצא מילות מפתח… ומחק אותה מיד לפח הדיגיטלי.
המעלית המהירה עלתה בשקט לקומה השמונה־עשרה. משרד חברת „טרנס־וקטור” קיבל אותה ברעש עצבני וכאוטי.
כאן לא היה ריח של בושם, אלא של קפה קר ושל פלסטיק של מכשירים שחוממו יתר על המידה. אנשים בחולצות מקומטות רצו בין השולחנות. טלפונים נטרקו, קולות התנגשו באוויר.
יארוסלבה ניגשה לדלפק הקבלה.
— שלום. משלוח. אני צריכה אישור קבלה — אמרה בשקט.
הנערה עם התג „אנז’ליקה” לחצה במהירות על המקלדת.
— שימי שם — הניפה יד. — אין לנו זמן לאכול עכשיו.
— לפי הנהלים אני חייבת למסור באופן אישי ולקבל חתימה במסוף.
אנז’ליקה התפוצצה.
— את רצינית? השרת הראשי מת מאז הבוקר! משאיות עומדות, מחסנים מתמלאים, כסף נשרף… ואת מדברת על טפסים?!
באותו רגע דלת חדר הישיבות נפתחה בפתאומיות.
גבר כבד גוף יצא החוצה, חליפתו פתוחה ופניו אדומות. בוריס אלכסנדרוביץ’, המנכ״ל. מאחוריו טימור, ראש הפיתוח.
— טימור! לא מעניין אותי ההסברים שלך! — שאג. — שלושת אלפים רכבים עומדים! המערכת ה„מושלמת” שלך קרסה!
— זו לא תקלה במערכת! — התגונן טימור. — עדכנו אבטחה. כל הבדיקות היו תקינות. זו אשמת הספק!
יארוסלבה התקרבה צעד אחד. הסצנה הייתה מוכרת לה מדי.
— בדקתם את הסורקים הישנים במחסנים? — שאלה.
שתיקה. המקלדות חדלו להישמע.
המנכ״ל הסתובב אליה באיטיות, בוחן אותה — בגדים רטובים, תיק של שליחה.
— ומי את?
— שליחה — ענה טימור בזלזול. — הביאה אוכל. גברת, זה לא הרמה שלך.
פניה של יארוסלבה התחממו, אבל קולה נשאר רגוע.
— המפתחות עודכנו. הסורקים הידניים הישנים לא מזהים את זה. הם מנסים להתחבר, מקבלים סירוב… ומנסים שוב בלולאה.
— אני באמת שומע את זה? — נאנח טימור.
— תן לה להמשיך — אמר המנכ״ל.
— הם נכנסים ללולאה אינסופית. אלפי מכשירים תוקפים את השרת בכל שנייה. זו לא בעיה של הספק. זו עומס עצמי של המערכת.
טימור החוויר.
— מה עושים?
— מסנן. לחסום בקשות עם פרוטוקול ישן.
טימור התיישב מיד והתחיל להקליד.
דקה אחת.
— מוכן.
העומס התחיל לרדת.
80… 60… 40…
— זה עובד! — צעק מישהו.
המשרד נשם לרווחה.
יארוסלבה הסתובבה.
— אנז’ליקה, אני צריכה את האישור.
הפקידה חתמה בלי מילה.
— חכי — עצר אותה המנכ״ל ליד המעלית. — מה שמך?
— יארוסלבה.
— מחר בשעה אחת־עשרה. אנליסטית בכירה.
— בתנאי אחד — אמרה בשקט. — אני יכולה לשנות את מערכת המיון.
הוא הנהן.
— מוסכם.
חמישה חודשים אחר כך.
במשרדה של יארוסלבה ריח של קפה טרי מילא את האוויר. המערכת שלה כבר עבדה — ויחד איתה משהו נוסף: הזדמנות.
— יש לך מועמד — נכנסה מרגריטה, מנהלת משאבי אנוש. — לקרוא לו?
— כן.
דניס נכנס. לבוש פשוט, אבל מבט בטוח.
במהלך השיחה היה ברור: הוא מצוין.
— מתחיל ביום שני — סיכמה מרגריטה.
— טעיתי.
יארוסלבה חייכה.
בערב יצאה מהבניין. אורות העיר נצנצו אחרי הגשם. שליח חלף לידה במהירות.
היא הביטה אחריו זמן רב.
כי ידעה:
בחוץ יש עוד רבים כאלה.
ועכשיו — סוף סוף — יש להם סיכוי.
כי ערך לא מוכיחים בניירות, אלא במעשים.
