— “לפחות היית יכולה לשים פאראו. את מפחידה אנשים עם… המשקל שלך,” אמר ויטאליק בעצלתיים, התהפך על הבטן בכיסא הנוח ופיזר לעברי חול. “באמת, אמא? ביקיני בגיל שלך?”
הקול שלו לא היה רק לעג — הוא היה בטוח בעצמו, רגיל, כאילו אף פעם לא עצרו אותו. מסביבנו החוף היה חי: ילדים צעקו ליד המים, מוכרים קראו מרחוק, מוזיקה זרמה מאיפשהו. אבל הכול כאילו הצטמצם פתאום למעגל קטן סביבנו.
לידו, דשה אפילו לא הרימה את העיניים מהטלפון. הנהון קטן, אוטומטי — לא באמת הסכמה, יותר הרגל של הימנעות מעימות.
אני קמתי לאט מהמגבת. החול שרף את הרגליים, השמש לחצה על הכתפיים, אבל בתוכי הייתה שקט מוזר. חמישים ושתיים שנות חיים לימדו אותי דבר אחד: לא מסבירים את עצמך למי שכבר החליט לא לראות אותך.
— ומה בדיוק הבעיה? שאלתי בשקט.
ויטאליק צחק מיד, חזק מדי, תיאטרלי מדי, כאילו הוא צריך קהל.
— הבעיה היא שהכבידה לא משקרת, אלנה פטרובנה.
הוא עצר לרגע, כאילו חיכה לתגובה.
אבל היא לא הגיעה.
במקום זה, התחילו להסתובב מבטים. אנשים תמיד מרגישים כשמשהו קורה.
ויטאליק אהב את זה.
מה שהוא שכח זה שכל הטיול הזה — הטיסות, המלון, האוכל, השתייה — שולם על ידי. אפילו “תקופת החיפוש העצמי” שלו שנמשכה כבר שלוש שנים, בזמן שדשה עבדה בשתי עבודות.
— ויטאל, תוכל להביא מים? לחשה דשה.
— בחום הזה? לא. אמא תלך. זה טוב לה לזוז קצת.
ברגע הזה משהו בי קפא. לא כעס — בהירות קרה.
קמתי.
הסרתי את הכיסוי הקל. נשארתי בביקיני טורקיז, בלי היסוס.
כמה ראשים הסתובבו.
— איכס… אישה זקנה בביקיני! צחק ויטאליק והצביע עליי.
ואז הסתובבתי אליו עם הגב.
והחוף השתתק.
לא שקט רגיל — שקט מתוח, לפני משהו בלתי הפיך.
ויטאליק איבד פתאום שיווי משקל. הוא נפל קדימה לחול, כאילו משהו חתך את הצחוק שלו באמצע. לרגע נשאר שוכב מבולבל.
על הגב שלי הופיע כיתוב באותיות גותיות שחורות:
“ויטאליק, סבטה מחכה לכסף של הסאונה. החמות שלך יודעת הכול.”
ומתחת:
“P.S. הכרטיס שלך נחסם.”
כמה שניות של דממה.
ואז מישהו צחק.
ואז עוד אחד.
ופתאום כל החוף התפרץ בצחוק — לא מרושע, אלא משוחרר, כמו לחץ שנשבר.
טלפונים הורמו. אנשים צילמו.
ויטאליק קם, מכוסה חול, חיוור ומבולבל.
— זה שקר! הוא גמגם. — זו בדיחה! פוטושופ!
דשה הסתכלה עליו אחרת לגמרי עכשיו. לא בכעס. לא בעצב. אלא בבהירות.
— סבטה… באמת קיימת? שאלה בשקט.
השתיקה שלו הייתה התשובה.
הצחוק סביבנו נמשך, קל יותר, משחרר יותר.
— המופע נגמר, אמרתי בשקט.
אחר כך במלון דשה לא בכתה. היא פשוט החליטה.
— תצא מהחדר, ויטאליק.
הוא ניסה להסביר, להתפתל, אבל אף אחד כבר לא הקשיב.
בערב ישבנו במסעדה מול הים. המים היו כהים, הרוח רכה.
— לנשים עצמאיות, אמרה דשה והרימה כוס.
— ולקבלת החלטות מאוחרות אבל נכונות, עניתי.
הטלפון שלי רטט: עסקה נדחתה.
חייכתי קלות.
מישהו עדיין חשב שהוא יכול לחיות על חשבוני.
אבל הסיפור הזה כבר נגמר.
