המנעול של המזוודה הצקצק בחוזקה כאשר יאנה משכה בכעס את הרוכסן העקשן. במסדרון שררה אווירה חונקת וכבדה, כאילו הדירה עצמה לא רצתה לשחרר אותה. על מסך הטלפון נצצה ההודעה: מונית לשדה התעופה תגיע תוך ארבעים דקות. הטיול אליו היא חיכתה זמן רב לְסרי לנקה — שלמענו עבדה חצי שנה, לקחה תוספות במשמרות, ויתרה על סופי שבוע ועל עונג קטן — סוף סוף היה אמור להתחיל.
אבל רומה עדיין לא הגיע לשום מקום.
הוא יצא אתמול בערב לבקר חבר, והבטיח לחזור עד חצות. יאנה האמינה לו. עכשיו, עם זאת, השעון התקדם ללא רחמים.
המפתח סוף סוף ננעל וניתן היה לפתוח את המנעול. הדלת נפתחה בפתאומיות, התנגשה בקיר ברעש חזק. רומה נכנס בצעד כבד. האוויר הקר של הרחוב וריח העפלה מהמעיל שלו מילאו את החלל.
יאנה, עם זאת, לא הביטה בו.
מאחוריו, שני ילדים הסתתרו בחשש. מתביי בן העשר הביט ברצפה, לוחץ בחוסר שקט את רצועת התיק. לצידו, קסניה בת השש התנודדה במקומה, מחבקת תינוקת קרועה אל חזהה.
— שלום. מוכנים? — שאל רומה בקול צרוד, הוריד את הנעליים על השטיח. — תכנסו, אל תעמדו שם. זאת דודתכם, יאנה.
יאנה התיישרה לאט.
— רומה… הסתכלת על השעה? בעוד חצי שעה אנחנו צריכים לצאת. מה הם עושים כאן?
האיש עבר לידה בשקט ופנה למטבח. פתח את הברז, שתה במשך זמן ארוך, ואז שטף את פניו. רק אז פנה אליה.
— יאנה, תקשיבי. ותבקשך, אל תיצרי דרמה. — נשען על הדלפק. — אולסיה באה איתי. כבר העברתי את הכרטיס ביום שלישי.
המשפט נשמע כל כך טבעי, כאילו מדבר על מזג האוויר.
ידיה של יאנה נעשו כבדות.
— אחותך? לאן היא הולכת? — צעדה קדימה. — חצי שנה חיסכנו לטיול הזה! גם הכסף שלי שם!
— אולסיה הולכת, היא יותר זקוקה לזה! — קרא רומה. — החבר שלה עזב אותה, היא עם חובות. היא צריכה הפוגה. ואתה כבר עייפה מדי. הבוס שלך התלונן שחסר כוח אדם. תלכי לעבודה.
— לקחת את הכסף שלנו… ולהוציא על אחותך? — קול יאנה רעד. — ואתה אומר לי את זה חצי שעה לפני הטיול?
— אף אחד לא גנב ממך. הטיול משולם, רק מישהו אחר נוסע. — הוא הניד בידו. — ואת את תשגיחי על הילדים. שנים עשר ימים. לא עניין גדול.
וכבר יצא החוצה.
הדלת נטרקה.
השתיקה כאבה כמעט.
יאנה התהפכה לאט לכיוון הילדים. מתביי עדיין הביט בנעליו, קסניה מהמהה בחשאי.
— אכלתם? — שאלה בקול ריק.
הם נשאו ראשיהם בשלילה.
יאנה התחילה לבשל אוטומטית. הביצים צעקו במחבת, אבל מחשבותיה הפכו ברורות יותר ויותר.
הכל היה מתוכנן.
פשוט החליפו אותה.
— אמא אמרה שלא נפריע — אמר מתביי בלחש. — היא אמרה שאת זו שקראת לנו.
יאנה קפאה.
— אמכם שיקרה. אני הייתי אמורה לנסוע.
המבט של הילד השתנה. פתאום נראה בוגר מדי.
— היא עשתה את זה גם בשנה שעברה…
קסניה הוסיפה:
— אבא כבר גר במקום אחר. האישה החדשה לא אוהבת אותנו.
יאנה נשמה עמוק.
לא.
זו לא הייתה האחריות שלה.
— תתלבשו. יוצאים.
במשטרת העיר, ריח הקפה הזול התערבב עם ריח הנייר.
— אני רוצה להגיש תלונה — אמרה יאנה בנחרצות. — על השארת קטינים ללא השגחה.
הדברים התנהלו במהירות. שאלות. פרוטוקול. מבטים רציניים.
— את יודעת שאם לא תקחי אותם, הם יועברו זמנית למוסד? — שאל הפקיד.
יאנה כרעה מול מתביי.
— זה לא סופי. אבא שלכם יבוא לקחת אתכם.
הילד הנהן, אך ידיו רעדו.
קסניה החלה לבכות.
יאנה לא הסתכלה לאחור כשהם לקחו אותם.
השיחה הראשונה הייתה לאמה החורגת.
— הבת שלך עזבה את הילדים ונסעה. מסרתי אותם לרשויות.
שקט.
ואז צעקות.
יאנה קטעה את השיחה.
כשהרומה חזר…
כבר לא היה לאן ללכת.
מנעול חדש.
קופסאות במסדרון.
פתק קצר:
“עברתי דירה. אשלח את מסמכי הגירושין. אל תחפש אותי.”
השכן אמר רק:
— הגיע לך.
וסגר את הדלת.
הילדים נמסרו לאביהם.
אולסיה הועמדה לחקירה.
ורומה… איבד הכל.
יאנה לא נסעה לסרי לנקה.
אבל, כשהיא ישבה במרפסת דירה קטנה עם כוס תה בידיה, היא סוף סוף הבינה משהו.
לא כל מסע מתחיל במטוס.
לפעמים, הוא מתחיל בדלת סגורה.
