המתח המשיך לפעום בתא הטייס עד שהמרחב סביב ליאם התחיל להרגיש צפוף, כמעט חונק, כאילו האוויר עצמו הפך סמיך יותר. ידיו רעדו על ההגאים, הנשימה שלו הייתה מקוטעת ולא סדירה. מבטו קפץ ממכשיר למכשיר, אבל אף מסך לא נתן תשובה ברורה. כל אחד מהם נראה כאילו הוא מספר גרסה אחרת של אותה מציאות, כאילו אפילו המטוס עצמו כבר לא בטוח מה קורה.
— קפטן… בבקשה, תתעורר — הוא לחש בקול שבור.
סטיבנס לא זז. הוא ישב רפוי בכיסא, הגוף שלו מרוקן מכוח, והנשימה שלו הייתה כל כך חלשה ואיטית שליאם היה צריך להתמקד כדי לוודא שהוא עדיין חי.
ואז המטוס רעד שוב.
אבל זו לא הייתה טורבולנציה רגילה. רטט עמוק וכבד עבר דרך גוף המטוס, כמו גל שמגיע מתוך המבנה עצמו. ליאם הבין מיד: הבעיה לא בחוץ. היא במערכות. משהו לא פועל נכון — אולי כמה מערכות יחד — והמטוס כבר לא בשליטה מלאה.
הוא הכריח את עצמו להיזכר בפרוצדורות, ברשימות הבדיקה, בכל דבר שיכול לתת לו אחיזה. אבל המחשבות התפרקו תחת הלחץ, ואפילו פעולות מוכרות הרגישו רחוקות ולא יציבות.
בתא הנוסעים, האשליה של השקט קרסה ברגע. אנשים התעוררו בבהלה, שיחות נפסקו מיד, והשקט של טיסת לילה רגועה נעלם בתוך שניות. וורן פקח עיניים מיד כשהרגיש את הטלטלה. האינסטינקט הקדים את המחשבה. הוא משך את נורה קרוב אליו כשהמטוס נטה שוב.
הילדה התנועעה בפחד, אצבעותיה ננעצו בשרוולו.
— אבא… מה קורה?
וורן לא ענה מיד. הוא לא הקשיב לפאניקה סביבו או לניסיונות הצוות להרגיע את התא. כל תשומת הלב שלו הייתה ממוקדת ברעש המנועים. הקצב היה לא נכון — לא יציב, לא אחיד, כאילו כמה מערכות נלחמות זו בזו ומושכות את כל השאר לתוך הכאוס. מטוס תקין לא נשמע ככה.
המדדים אישרו זאת:
מהירויות שלא תואמות,
רטט שהולך ומתחזק,
הטייס האוטומטי כבר התנתק מעצמו,
משהו היה ברור מאוד לא תקין.
כשהכריזו ברמקול על בקשה לאנשים עם ניסיון צבאי בתעופה, משהו בוורן השתנה בחדות. תשע שנים נעלמו בנשימה אחת. אימון, משמעת, החלטות תחת לחץ — הכול חזר. יחד עם זה חזרה גם הבטחה ישנה: לחזור הביתה בכל מחיר. אבל עכשיו כבר לא הייתה אפשרות להישאר בצד.
נורה הביטה בו בעיניים גדולות ומפוחדות, והאמון השקט הזה היה כבד יותר מהפחד עצמו.
— אני כאן — הוא אמר בשקט. — אני לא הולך לשום מקום.
הוא סידר לה את החגורה, כיסה אותה בשמיכה והחזיק את מבטה לרגע.
— אני אנסה לחזור כמה שיותר מהר.
בהיסוס, היא שחררה את השרוול שלו.
וורן קם. היציבה שלו השתנתה מיד — ישרה, חדה, ממוקדת. הגוף זכר דברים שהמחשבה כמעט שכחה. המטוס כבר לא היה רק כאוס ורעש — הוא היה מכונה שהוא ידע פעם לקרוא.
הוא התקדם לתא הטייס, שם ג’יליאן כבר עמדה. הרוגע המקצועי שלה התחיל להיסדק, אבל היא עדיין החזיקה מעמד.
— יש לי ניסיון צבאי בתעופה — אמר וורן בקצרה.
דלת תא הטייס נפתחה.
בפנים היה אוויר חם וריח של מערכות עמוסות יתר. ליאם נראה צעיר ומוצף, כאילו המצב גדול עליו.
— תראו לי מה יש לכם — אמר וורן בשקט.
הוא סקר את הנתונים בתוך שניות: מהירויות סותרות, גובה לא יציב, תגובת מנועים לא סדירה.
המסקנה הגיעה מיד.
— ייתכן כשל בצינורות פיטו — אמר. — אי אפשר להסתמך על הנתונים האלה.
המטוס רעד שוב, וליאם משך בתנועות חדות מדי. וורן עצר אותו בעדינות אך בנחישות.
— פחות תנועות חדות. שומרים על מצב גוף ודחף, לא על המספרים.
בחוץ לא היו נקודות ייחוס — רק חושך ועננים. לכן היה צריך את המכשירים, אבל אי אפשר היה לסמוך עליהם לחלוטין כרגע.
— אם נשאר בגובה הזה, הסיכון רק יגדל — אמר וורן אחרי רגע קצר. — מתחילים ירידה מבוקרת כל עוד יש יציבות.
ליאם היסס לשנייה אחת בלבד ואז הנהן.
הם התחילו לעבוד יחד — לאט, בזהירות, בלי פאניקה. המטוס התנגד, אבל התחיל להגיב. עדיין היה לא יציב ומסוכן, אבל עכשיו הייתה כיוון.
וורן חשב כל הזמן על נורה שנשארה מאחור בתא. כל החלטה כאן הגיעה עד אליה.
המחשבה הזו לא החלישה אותו — היא חידדה אותו.
הוא כבר לא היה רק נוסע.
הוא היה זה שמחזיק אחרים בחיים.
המטוס ירד לאט אל תוך החושך והאי־ודאות. אבל בתא הטייס נולד משהו חדש: סדר, שיתוף פעולה ותקווה שברירית אך אמיתית.
וזו הייתה תחילתה של המאבק לנחיתה בטוחה.
