נדז’דה פבלובנה השליכה בעוצמה על שולחן המטבח תיקייה עבה ומבריקה. הצליל הדהד בחדר הצר עד כדי כך שמכל הסוכרינה מחרסינה רעדה, ועל גבי המפה הצהובה התפזרו גבישים לבנים כמו רסיסים קטנים.
ורה נבהלה. היא ניגבה באופן אינסטינקטיבי את ידיה הלחות במכנסיה, בעוד האוויר התמלא בריח אוכל מעורב בחום הלח של הרדיאטור הישן מברזל יצוק. דרך החלון חדר זמזום אחיד של שדרת הערב, כאילו העיר צופה באדישות בסצנה המתפתחת במטבח.
— חישבתי הכול — אמרה החמות בקול שאינו מותיר מקום להתנגדות, בעוד היא מסירה באיטיות את הצעיף המשי שלה. — מחר בבוקר את הולכת לבנק. אני צריכה לשלם מקדמה למועדון הכפרי. אם נאחר, נאבד את התאריך.
ורה התיישבה על השרפרף הקטן. העץ הישן חרק במחאה. לאט היא הביטה בבעלה.
איליה ישב מול אמו וניקה בקפדנות את הצלחת עם חתיכת לחם, כאילו זו המשימה החשובה ביותר בעולם. הוא לא הרים את המבט. כאילו זה דבר טבעי לחלוטין שחלום של חתונה ממומן מתוך חייהם של אחרים.
לפני שנתיים ורה עדיין האמינה שזו תהיה חיים משותפים.
הדירה הקטנה שלה בפאתי העיר נקנתה על ידה בלבד. היא עבדה במשמרות לילה, חיה מאוכל זול, חישבה כל רובל במשך חודשים כדי לשלם חובות מוקדם יותר. כשאיליה עבר לגור איתה, היה לו רק תיק ספורט ומחשב.
בהתחלה הכול נראה תקין. הוא שילם חצי מהחשבונות, קנה מצרכים, עזר בסופי שבוע. הסדקים הופיעו מאוחר יותר — כשהחמות והמשפחה התקרבו יותר מדי.
לנדז’דה פבלובנה הייתה בת, קריסטינה. בת 22, “מאפרת-סטייליסטית”, שקמה בצהריים, בילתה בבתי קפה והתייחסה לכסף כאל משאב אינסופי שמישהו אחר מייצר.
החמות התייחסה אחרת לגמרי. ביום הולדתו ה־30 של איליה הוא קיבל סט גילוח זול. — אתה גבר בוגר, תסתדר לבד — אמרה. לקריסטינה לעומת זאת מימנה מסיבות במסעדות, טיולים ותמיכה קבועה.
איליה רק חייך ולעולם לא שאל שאלות.
ואז קריסטינה הודיעה על חתונה.
אנטון, הארוס, היה אדם שקט ורציני עם עסק קטן משלו. הוא הציע חתונה אזרחית פשוטה: שמלה, טבעות וארוחת ערב לעשרים איש.
אבל קריסטינה רצתה “אגדה”: אגם, שער פרחים, להקה, שמלה ייחודית, עיצוב חלומי.
אנטון סירב.
ועכשיו נדז’דה פבלובנה ישבה במטבח של ורה, כאילו תמיד הייתה שייכת לשם.
— זה מהחסכונות שלך, ורוצ’קה — אמרה בקור. — ראיתי את הדוח. חמש מאות אלף יספיקו. עיצוב, מוזיקה, הכול.
ורה הרימה לאט את מבטה.
— את רוצה שאתן את הכסף שחסכנו לדירה שלנו בשביל החתונה?
— אל תעשי דרמה — הניפה החמות את ידה. — תוכלו לחכות עוד כמה שנים. לקריסטינה יש עכשיו את היום הגדול שלה.
ורה חייכה — אבל לא היה בזה שום חום.
— אז העתיד שלי יכול להימחק כדי שאחרים ייהנו ממופע?
המתח השתנה מיד. המילים כבר לא דיברו — הן פגעו.
— אתם לא תקבלו כלום — אמרה ורה לבסוף.
שקט ירד על המטבח.
— תוציאי את הכסף! זה מגיע לבת שלי! — צרחה החמות.
ורה הביטה באיליה.
— תגיד את זה. עכשיו.
האיש היסס. ואז לאט, כמעט בלי לשים לב… בחר באמו.
זה היה הרגע המכריע.
ורה קמה. היא הוציאה תיק משובץ ישן והחלה לזרוק לתוכו את הבגדים של איליה. פריט אחרי פריט נעלם בתוך התיק, כאילו חיים שלמים נארזים בתוך דקות.
— החוצה — אמרה בשקט. — שניכם.
הדלת נסגרה מאחוריהם.
השקט לא היה קל. הוא היה ריק.
בימים הבאים הגיעו הודעות: האשמות, תחנונים, מניפולציות, איומים. ורה לא ענתה לאף אחת מהן.
היא הגישה בקשת גירושין.
זמן קצר לאחר מכן אנטון התקשר. קולו היה עייף. קריסטינה החזירה את הטבעת. ה“אגדה” לא התממשה.
ורה עמדה ליד החלון. אורות העיר נדלקו לאט, כאילו שום דבר לא השתנה.
אבל משהו כן השתנה.
האמת הייתה פשוטה: מי שמנסה לבנות חגיגה על חשבון חייהם של אחרים, נשאר בסוף עם ידיים ריקות.
למחרת ורה התקשרה למתווך הנדל״ן.
הגיע הזמן לדירה גדולה יותר.
ולחיים חדשים.
