— תבקשי סליחה מאמא שלי ותערכי את השולחן! — צעק איגור, בלי אפילו להסתכל עליי.
קפאתי בפתח המטבח. ביד שלי עדיין הייתה שקית הקניות, עם היומיום בפנים: לחם, חלב, כמה תפוחים. כאילו חזרתי מחיים אחרים לגמרי, לא אל הסצנה הזו.
ולנטינה פטרובנה כבר ישבה ליד השולחן שלי. לא כאורחת. יותר כמו מישהי שכבר השתלטה על המקום. היא בחנה בשלווה את הווילונות החדשים שלי ואז עיקמה את שפתיה — כאילו אפילו האוויר בבית מפריע לה.
— סליחה? — שאלתי לאט. — על מה בדיוק?
איגור סוף סוף הסתובב אליי. הפנים שלו היו מתוחות, הקול שלו קר.
— כי העלבת את אמא שלי. היא באה ואת עשית סצנה.
הנחתי את השקית על הרצפה. לא מיהרתי. כבר לא רציתי לרוץ בתוך הנישואים האלה.
— לא עשיתי סצנה. רק ביקשתי להודיע כשבאים. זה נורמלי.
— זה הבית שלנו! — הוא היכה בשולחן. — אמא שלי באה לכאן מתי שהיא רוצה!
אז דיברה ולנטינה פטרובנה, בקול איטי ומתוק — שתמיד היה מסוכן יותר מצעקות.
— יקירתי… את עדיין לא מבינה. איגור הוא הבן שלי. היחיד שלי. נתתי לו הכול. ועכשיו איזו… אישה זרה תגיד לי מתי לראות אותו?
המילה “זרה” לא נאמרה בקול רם. אבל היא פגעה כמו סטירה.
— אני לא זרה — אמרתי בשקט. — אני בת שלושים ושלוש. זה הבית שלי. הוא רשום על שמי.
רגע. רק אחד.
ואז פניה של ולנטינה פטרובנה התקשו.
— אה, אז זה העניין. הבית. דירה קטנה… ובגלל זה את חושבת שאת מישהי?
חייכתי קצרות. עייפות.
— אז למה לא מצאתם מישהי עם דירה גדולה יותר שתסכים לזה?
השתררה שתיקה כבדה. המבט של איגור השתנה — בפעם הראשונה באמת.
ואז הבנתי: זה לא ריב. זה מערכת.
מערכת שבה אני תמיד הייתי הבעיה.
— מספיק — אמרתי והרמתי את השקית. — אני לא מתנצלת. ואני לא עורכת שולחן.
— איך את מעזה?! — הקול של איגור התפוצץ. — זו אמא שלי!
— וזה הבית שלי.
אחרי המילים האלה לא הייתה שתיקה. רק מתח תלוי באוויר, כאילו גם החלל עצמו מחכה להחלטה.
— תבשלו לבד — הוספתי והלכתי לכיוון המטבח.
ולנטינה פטרובנה צרחה:
— איגור, אתה רואה?! ככה היא מתנהגת אליי!
— אמא… מספיק — אמר איגור פתאום.
כולנו קפאנו.
זה היה חדש.
אבל זה נמשך רק שנייה.
— ורה, תבקשי סליחה — הוא פנה אליי שוב. הקול כבר לא היה כועס. הוא היה פקודה. קרה ובטוחה. — ותכיני ארוחת ערב.
הסתכלתי עליו.
שלוש שנים.
שלוש שנים של השפלות קטנות, “רק הפעם”, “אל תעשי מזה עניין”, “אמא שלי ככה”.
והוא עדיין חשב שאני אוותר.
— לא — אמרתי.
המילה הייתה פשוטה. נקייה. סופית.
הפנים של איגור התעוותו.
— מה אמרת?
— לא.
ברגע הבא הוא תפס אותי ביד.
לא חזק מדי. אבל מספיק כדי שכל הגוף שלי ימתח.
— תשחרר אותי — אמרתי בשקט.
הוא שחרר. אבל המבט נשאר.
— את לא מבינה מה זו משפחה — הוא לחש.
צחקתי קצרות. יבש.
— אני יודעת בדיוק מה זה. וזה לא זה.
הוצאתי את הטלפון.
— תצאו.
— את מגרשת אותנו?! — צעקה ולנטינה פטרובנה. — איגור רשום כאן!
— אז הוא ייקח את הרישום שלו איתו — אמרתי בשלווה. — ועכשיו אני מתקשרת למשטרה.
המילה שינתה את החדר.
איגור צעד צעד אחורה.
— ורה… אנחנו משפחה.
— לא — עניתי. — אתם שניים משפחה. אני הייתי רק הרקע.
שתיקה.
ובתוך השתיקה הזאת ולנטינה פטרובנה פתאום “הרגישה לא טוב”.
— בואי, אמא — אמר איגור בעייפות.
והם הלכו.
צליל הדלת לא היה דרמטי. הוא היה סופי.
התיישבתי על הרצפה.
הידיים רעדו לי, אבל בחזה שלי בפעם הראשונה לא כאב כלום.
רק קלות.
אחר כך התחילו שיחות. הודעות. צעקות בטלפון.
לא עניתי.
למחרת ארזתי את הדברים שלהם והשארתי אותם בחדר המדרגות.
שבוע אחר כך: גירושין.
חודש אחר כך: כבר אישה אחרת ליד איגור, עם אותו מבט שכבר הכרתי.
שלושה חודשים אחר כך: מסמך רשמי.
כשיצאתי מהמשרד, הרוח הייתה קרה אבל נעימה.
כאילו מישהו סוף סוף פתח חלון בחדר שהיה סגור יותר מדי זמן.
בערב ישבתי במטבח שלי.
מזגתי יין.
והשקט כבר לא היה איום.
הוא היה שלי.
— אני חיה בשביל עצמי — אמרתי בשקט.
ובפעם הראשונה לא ביקשתי על זה סליחה.
