— „תן לתרנגולת הזאת לכבס לי את הגרביים!” — צחק ויקטור, בעודו מושך אליו את המוכרת הצעירה.
— „והוא באמת לא שם לב לכלום?” — צחקקה אליונה, כשהיא מסדרת את השפתון מול המראה.
— „מאיפה הוא אמור לחשוד… הוא חושב שאני עדיין בישיבות בעבודה.”
— „היי, תראי… מישהו בא.”
מרינה נעצרה מול חלון הראווה של חנות התכשיטים.
לרגע העולם השתתק.
ואז היא שמעה.
את קולו של ויקטור.
אותו צחוק שפעם שמעה בבית, במטבח, בחיים שלהם — ושכבר שלוש שנים לא שמעה.
הרגליים שלה כמעט קרסו, אבל היא לא הרשתה לעצמה ליפול. היא המשיכה ללכת. כי לפעמים אדם לא בורח מהאמת — הוא פשוט עובר דרכה עד הסוף.
עשרים שנה קודם לכן הכל היה אחרת.
הם הכירו במפעל: מרינה, מהנדסת טכנולוגית מדויקת ומסורה; ויקטור, מנהל משמרת בטוח בעצמו, שבאותם ימים היה יותר ביישן מרועש.
זרי חרציות, חיוכים גנובים בפינת המחסן, הבטחות בלחש באוויר שריח שמן מילא אותו.
— „מרינקה, תתחתני איתי?” — הוא שאל יום אחד מול כולם.
— „השתגעת? כולם מסתכלים!” — היא צחקה.
— „שיסתכלו. אני אוהב אותך.”
ומרינה אמרה כן.
נולדה נסטיה. אחר כך סרז’ה. הלוואות, בקרים עייפים, פלמני של יום ראשון, ימים שחוזרים על עצמם והופכים לחיים.
היא עבדה, בישלה, החזיקה הכל יחד. ויקטור הביא משכורת, תיקן דברים, וחשב שזה מספיק.
ואז המפעל נסגר.
וויקטור נעלם מהחיים הישנים שלהם.
„ישיבה” — הוא חזר ואמר כשהיה מאחר.
ריח בושם זר נדבק לחליפה שלו.
המבט שלו השתנה.
ומרינה פשוט חיכתה. כי מי שנותן עשרים שנה מהחיים לא מסוגל להאמין ביום אחד שזה נגמר.
באותו יום היא יצאה רק לקנות מתנה לבתה.
ושם ראתה אותם.
ויקטור והצעירה. צוחקים. מחובקים. כאילו העולם לא קיים.
— „תן לתרנגולת הזאת לכבס לי את הגרביים!” — נשמע שוב המשפט.
הלב של מרינה לא נשבר.
הוא פשוט השתתק.
בבית הארוחה נשרפה.
הידיים שלה רעדו, אבל המחשבות היו צלולות יותר מאי פעם.
כשהוא חזר, הוא כבר ידע.
— „איפה היית?”
— „בעבודה.”
— „גם בחנות התכשיטים זו הייתה עבודה?”
שתיקה.
ואז הכל התפוצץ.
— „כן, אני עם אליונה! אז מה? היא לפחות חיה, לא כמוך!”
המילים פגעו כמו סטירות.
מרינה לא צעקה בחזרה.
היא פשוט הרימה את הסיר.
ושפכה עליו בורשט חם בתנועה אחת.
השקט שאחר כך היה חזק יותר מכל צעקה.
הילדים הגיעו תוך שעה.
וכששמעו את האמת, לא נשארו שאלות.
— „אבא… זה נכון?” — שאלה נסטיה.
— „יש לי זכות לחיים שלי!” — נהם ויקטור.
— „ולאמא לא הייתה במשך עשרים שנה?” — השיב סרז’ה.
ההחלטה הייתה מהירה. כואבת. סופית.
— „תלך.”
וויקטור הלך.
טריקת דלת. ריק. סוף.
שלושה חודשים אחר כך.
מרינה ירדה במשקל. למדה שוב להתאפר, קנתה בגדים חדשים, ולראשונה לא הייתה „אישה של”, אלא מרינה פטרובנה.
במראה ראתה אישה שנקברה מתחת לשגרה.
והאישה הזאת… כבר לא רצתה להיעלם.
בינתיים ויקטור חי בדירה קטנה.
אליונה כבר לא צחקה. לא בישלה. לא חיכתה.
— „אני לא משרתת שלך!” — אמרה לו ערב אחד. — „האקסית שלך סבלה הכל. אני לא.”
הרומן מת תוך שבוע.
נשארו רק חשבונות ופחיות בירה ריקות.
יום אחד מרינה הלכה בקניון עם גבר אחר.
איגור — רגוע, קשוב, אמיתי.
הם פגשו את ויקטור ליד חנות התכשיטים.
הוויקטור הישן כבר לא היה שם.
רק גבר עייף שלא ידע איפה לשים את הידיים שלו.
— „מרינה…”
— „היי.”
שתיקה.
— „את… לגמרי אחרת.”
— „כן. וזה בזכותך.”
הוא רצה להגיד משהו. סליחה. הסבר. מילים מאוחרות.
אבל מרינה הקדימה אותו.
— „אתה יודע מה הייתה הטעות הכי גדולה שלי? שהאמנתי שאם אתן הכל — זה יספיק.”
— „מרינה, אני…”
— „לא. זה כבר לא נחוץ.”
אליונה יצאה מהחנות באותו רגע, מחובקת עם גבר אחר, צוחקת בקול.
ויקטור רק הסתכל.
ובפעם הראשונה באמת הבין מה איבד.
מרינה הלכה.
איגור צעד לצידה.
הצעדים שלה היו קלים.
לא כי כל הפצעים נרפאו.
אלא כי היא כבר לא נתנה לאף אחד לקרוא לה „תרנגולת”.
וזה היה היום הראשון של החיים החדשים שלה.
