אשתי מתה כבר שנים — לפחות כך חשבתי — ובכל זאת, כל חודש, בלי יוצא מן הכלל, שלחתי 300 דולרים לאמה. ההודעה הגיעה תמיד בדיוק בשעה 9 בבוקר, ביום הראשון של החודש. כל כך הרבה שהפסקתי אפילו להסתכל בטלפון. כבר ידעתי מה ההודעה תאמר עוד לפני שהופיעה המילים: “ההעברה הושלמה בהצלחה”: המקבלת – דוניה קלרה, חמותי — האישה שהייתה פעם עולמי, ובהמשך הפכה לכאב הגדול ביותר שלי.
חמישה שנים, שלושה חודשים ויומיים עברו מאז שמרינה נעלמה מחיי. מעולם לא היה לי הכוח לומר את זה בקול, אפילו כשעמדתי ליד קברה המרמארי, עם שמה ותאריך מותה חרוטים. בתוכי הרגשתי כאילו היא פשוט נעלמה, שהמיטה לצידי ריקה, והבית המשותף שלנו מלא רק בדממה מכבידה.
אמרו לי שזה היה תאונת דרכים, בדרכה לבקר את הוריה בעיר חוף. דוח קצר מהמשטרה, ארון קבורה סגור, התמונות נוראיות מדי כדי לראות. ההלוויה חלפה — לא הרגשתי דבר מלבד בלבול. אנשים חיבקו אותי, ואני רק חייכתי בחזרה, בלי להרגיש את הידיים שלי באמת. התמונה היחידה שנשארה בראשי הייתה דוניה קלרה: קטנה, שבורה, בוכה, דבוקה לזרועי כאילו אני עוגנה היחידה שלה בעולם.
ברגע זה נזכרתי במשהו שמרינה אמרה לי, חצי בצחוק וחצי ברצינות: “אם יקרה לי משהו, דאג לאמא שלי.” היא תמיד דאגה לה — אלמנה, צנועה, חולה, עם הכנסה מוגבלת. עוד לפני מרינה ולפני שהייתי נותן הבטחה בעצמי, הבטחתי לדוניה קלרה: לעולם לא תחסרי כלום. כל חודש הייתי שולח כסף, לאוכל, לתרופות. זו הייתה משאלת לבה של מרינה.
מאותו יום, 300 דולרים יצאו מחשבוני בכל חודש. זה לא היה סכום גדול, אבל עבורי זה היה טקס קדוש, מעשה שהזכיר לי שאני עדיין בעל טוב, שאני עדיין אוהב אותה. חברים אמרו לי: “חיה את החיים שלך, זו לא האחריות שלך לנצח.” עניתי רק: “זה לא בשבילה, זה בשביל מרינה.”
ואז הגיע היום שבו מכתב מהבנק שינה הכל. חשבון הבנק של דוניה קלרה נסגר, נדרשו פרטים חדשים. ניסיתי להתקשר אליה — קו קבוע מת, הטלפון הנייד צלצל, בלי מענה. הרגשה כבדה נפלה עלי, לא רק כעס, אלא דאגה אמיתית. בפעם הראשונה מאז מותה של מרינה, התחלתי לפקפק. אולי משהו קרה לה. הבנתי שבחודשים האחרונים לא ביצעתי אפילו שיחה אחת אמיתית, רק שלחתי הודעות תודה.
לכן לקחתי יום חופש. אני עצמי אלך. אראה אותה, אפתור את הבעיה, אולי אבקר במקומות שבהם גדלה מרינה — כדי לסגור פרק. יצאתי לדרך. המסלול התארך כמו נהר, ובזמן הנהיגה הזיכרונות חלפו כמו סרט ישן: הצחוק שלה, הריח שלה, הקול שלה שקרא לי. בכיתי לבד במכונית, ועדיין כל דמעה נראתה כמו החלק האחרון של הקרבה איתה.
