ניקולאי היה מאותם גברים שאומרים עליהם: “הוא יודע לעשות הכול.” הוא לא היה איש של מילים רבות, לא התרברב, אבל מה שהחליט — ביצע עד הסוף. במו ידיו בנה את בית המשפחה באזור שקט בעיר. הוא הניח לבנה אחר לבנה, עבד חודשים ושנים, עד שלבסוף יצר בית עבור משפחתו. עם הזמן התקין גז ומים, והבית הפך נוח כמו דירה מודרנית — רק מרווח ושקט יותר, רחוק מהרעש של השכנים.
יחד עם אשתו בנו את החיים הללו. היא טיפלה בבית, בילדים, בבישול ובגינה, וניקולאי עזר לה בכל דבר. נולדו להם שני בנים בהפרש של חמש שנים. הם חיו חיים פשוטים אך מאושרים. היה להם כל מה שבאמת חשוב.
יום אחד הכול השתנה. האישה חלתה, ולמרות שנלחמה זמן רב — לא הצליחו להציל אותה. כאשר הבן הצעיר היה עדיין בכיתה ד’, אמו נפטרה לעד.
עבור ניקולאי זו הייתה אחת התקופות הקשות בחייו. הוא התאבל זמן רב, הסתגר בתוך עצמו, אך לא נשבר. הוא לא פנה לאלכוהול ולא התמוטט לגמרי. במקום זאת אזר כוחות והתמקד בילדיו. הוא הרגיש שתפקידו להמשיך את החיים שתכנן יחד עם אשתו: לחנך את בניו ולעזור להם לעמוד על רגליהם.
הבן הבכור, סרגיי, למד היטב, התקבל לאוניברסיטה וניקולאי היה גאה בו. הבן הצעיר פחות אהב ללמוד — הוא נמשך יותר לדברים מעשיים ועזר לאביו בבית.
עם הזמן סרגיי התחתן. אשתו, אליונה, לא רצתה לגור עם החותן בבית המשפחה. היא העדיפה חיים נפרדים בדירה משלה. סרגיי בסופו של דבר נכנע. ניקולאי התקשה לקבל זאת, אך לא התערב. “שיחיו כפי שנראה להם נכון,” אמר לעצמו, אף שבתוכו חש אכזבה.
הוא קיווה שלפחות הבן הצעיר יישאר איתו. אך החיים התפתחו אחרת. לסרגיי ולאשתו נולד ילד והם ביקשו מהאב עזרה כלכלית לרכישת דירה. ניקולאי התלבט רבות, אך בסוף עזר להם, אף שחש שהמשפחה מתרחקת ממנו לאט לאט.
בינתיים הבן הצעיר התחיל לעבוד, בנה לעצמו חיים, התחתן וגם הוא עבר לגור בנפרד, למרות שהבית היה קיים. הבית המשפחתי הלך והתרוקן.
השנים חלפו וניקולאי הזדקן. הוא המשיך לעבוד בגינה, לעזור לאחרים כשצריך והיה גאה בכך שהוא עדיין מועיל. עם הזמן התקרב לשכנה אלמנה. הם גרו יחד ותמכו זה בזה בחיי היום-יום, אך לא נישאו. הם היו פשוט שותפים שלא רצו להישאר לבד.
הקשר הזה לא נמשך זמן רב. האישה נפטרה לפתע, ובתה ביקשה מניקולאי לעזוב את הבית. הוא ארז בשקט את חפציו וחזר לביתו.
עם הזמן בריאותו הידרדרה. הוא נעשה שכחן יותר והתמודד בקושי עם חיי היומיום. בניו החלו לחשוב ברצינות מה לעשות איתו. בסופו של דבר עבר להתגורר אצל הבן הצעיר.
בהתחלה הכול התנהל בסדר יחסית, אך מצבו המשיך להידרדר. הוא לא תמיד זיהה את סביבתו ולעיתים גרם לתאונות בבית. הטיפול בו הפך קשה יותר ויותר למשפחה. הכלה התעייפה, והבן נקרע בין אשתו לאביו.
לבסוף עלה הרעיון של מוסד טיפולי כפתרון. ההחלטה הייתה כואבת. כאשר הגיע הרגע להעביר אותו, עיניו של ניקולאי התמלאו דמעות. לבו של בנו נשבר, אך לא הייתה לו ברירה אחרת.
רגע היציאה היה שקט וכבד. ניקולאי, שבעבר היה אדם חזק וחרוץ, נזקק כעת לעזרה אפילו בהליכה. בנו עמד לצדו כל הזמן, אך בתוכו נאבק ברגשותיו. הוא ידע שמה שהוא עושה אולי הכרחי, אך עדיין היה זה קשה מאוד.
בסוף הסיפור אין תשובה חד-משמעית. האחים בחרו בדרכים שונות, והבית המשפחתי כבר לא היה מה שהיה פעם. אך השאלה הגדולה נותרת: כיצד משלבים אהבה, חובה וחיים אישיים כאשר ההורים מזדקנים?
דבר אחד בטוח: בסוף החיים לא מה שבנינו חומרית הוא החשוב ביותר, אלא כיצד התייחסנו זה לזה כאשר זה באמת היה משמעותי.
