Show moreShow lessהמסדרון בדירה המרווחת היה חם בצורה לא טבעית, כמעט מחניק. ריח כבד ומתוק של בושם מזרחי ריחף באוויר. טמרה איליניצ’נה. יאנה זיהתה אותו מיד. חמותה מעולם לא טרחה להודיע על ביקוריה — היא העדיפה להשתמש במפתח הרזרבי שאיגור נתן לה כבר בשנה הראשונה לנישואיהם.
יאנה הניחה בזהירות את המגפיים הרטובים על שטיח הגומי. קצות אצבעותיה עדיין עקצצו אחרי יום עבודה ארוך. מאיה בת החמש כנראה הייתה בחדר שלה, שקועה בבניית הקונסטרוקטור החדש שלה. יאנה הורידה את המעיל הרטוב והתקדמה לכיוון המטבח, אבל נעצרה בבת אחת.
קול זר, מעוות דרך הרמקול, הקפיא אותה במקום.
— תסדיר את הקנס היום, דניס. העיקר שהנושים יסירו את העיקול מהמחסנים — אמר איגור בקול קר ועסקי.
— איגור, אחי, הצלת אותי! — נשמע קולו הצרוד של דניס. — חשבתי שייקחו לי הכול עד סוף השבוע. איך בכלל עשית את זה? אלה כספים ייעודיים!
— אה, בירוקרטיה… — התערבה טמרה איליניצ’נה בגיחוך מזלזל. — יאנה שלנו חיה בעולם אחר. היא השאירה את ה־USB עם החתימה הדיגיטלית על השולחן. איגור פשוט חיבר למחשב… וה־PIN? תאריך הלידה של מאיה. מי משתמש בסיסמה כזו?
צמרמורת קרה עברה לאורך גבה של יאנה. נשימתה נעתקה.
— חתמנו על חוזה אספקה דרך החברה שלך, דניס — המשיך איגור. — עם חתימה דיגיטלית. הועבר תשלום. שתים־עשרה מיליון כמקדמה. מחר בבוקר זה בחשבון שלך.
— ומה עם יאנה? היא לא תעשה בעיות? — שאל דניס בחשש.
— היא לא תעשה, — חתכה טמרה. — אנחנו משפחה. היא תבכה קצת ותירגע. לאן היא כבר תלך עם ילדה?
יאנה ניתקה את עצמה מהקיר. ידיה רעדו, אבל מחשבותיה היו חדות וצלולות. היא נכנסה למטבח.
איגור ישב רגוע ליד הדלפק. מולו היו הלפטופ של יאנה וטוקן ה־USB הכחול. טמרה עמדה ליד מכונת הקפה, שלווה כאילו לא קרה דבר.
— השתמשתם בחתימה שלי כדי לחתום על חוזה? — שאלה יאנה בשקט.
איגור סגר את הלפטופ.
— יאנה, אל תגזימי. החברה אמיתית. פשוט העברנו את הכסף למקום דחוף יותר. דניס בקריסה.
— זו מענק מדינה ייעודי — אמרה. — שתים־עשרה מיליון רובל. זו עבירה פלילית.
טמרה הטיחה את הכוס בשיש.
— עבירה? כשאח עוזר לאח? — לעגה. — אנחנו בעולם האמיתי. הפרויקטים שלך יכולים לחכות. דניס יחזיר אחר כך.
יאנה הביטה בבעלה.
— העברת הכול?
— תחשבי קצת! — התפרץ איגור. — המשכורת שלי מכסה את ההוצאות. הכסף שלך נחסך. דניס היה צריך עזרה!
יאנה הטתה את ראשה קלות.
— והדירה הזו… שאנחנו “שוכרים”?
טמרה חייכה קר.
— אם תעשי בעיות, נזרוק אותך. והילדה נשארת כאן.
אז נשמעו צעדים קטנים. מאיה עמדה בפתח, מחזיקה שועל קטן מעץ.
משהו בתוכה של יאנה השתנה.
— חזרי לחדר, מתוקה — אמרה ברוך והרימה אותה. — אנחנו נוסעות לסבתא.
— יאנה, תפסיקי עם הדרמה — אמר איגור בחדות.
— אני עוזבת, — אמרה בשקט. — מחר תקבלו את ההחלטה שלי.
באותו לילה היא לא ישנה. במטבח החשוך אצל אמה היא ישבה והביטה בטלפון.
לפני שנה קנתה טרריום חכם לסחלבים שלה. הייתה בו מצלמה ומיקרופון.
היא פתחה את האפליקציה.
חזרה אחורה בזמן.
הכול היה שם.
כל מילה. כל תכנון.
בבוקר ישבה במשרד של עורך הדין רומן בוריסוביץ’.
— הכסף לא יצא מהחשבון — אמר בשלווה. — יש הקפאה של 72 שעות. בלי אישור ביומטרי, שום דבר לא קורה.
יאנה הנהנה.
— ועוד משהו — הוסיף. — הדירה לא שכורה. היא ממושכנת על שם חמותך. בעלך שילם אותה בכסף שלך במשך שנים.
משהו בתוכה כבה סופית.
— נתחיל בהליך, — אמרה.
אחר הצהריים חזרה לדירה.
הייתה אווירת חג. צחוק, אוכל, תוכניות.
— הנה התורמת שלנו! — צחק דניס.
יאנה הניחה את הטלפון על השולחן.
— אתם יודעים מה הכי מפתיע אותי? הביטחון שלכם.
היא לחצה על המסך.
ההקלטה החלה.
שתיקה נפלה מיד.
— מה זה? — לחש איגור.
יאנה הביטה בטרריום.
— ה”צעצוע” שלכם.
טמרה קמה בבת אחת.
— זה לא חוקי!
— לא יהיה לכם זמן לתבוע, — אמרה קר. — בעוד שתי דקות הכסף חוזר.
— מה?! — צעק דניס.
— זה היה חסום כל הזמן.
הדלת צלצלה.
חד. רשמי.
יאנה פתחה.
— יחידת פשעים כלכליים. איגור ניקולייביץ’ כאן?
— במטבח.
היא זזה הצידה.
הכול התפרק בצעקות.
יאנה ארזה בשקט את חפציה.
כשחזרה, איגור כבר הובל החוצה.
— יאנה… בבקשה… — התחנן.
— מאיה ראויה לאבא ישר, — אמרה.
היא יצאה.
העננים נפתחו. אור שמש פגע באספלט הרטוב.
הטלפון רטט.
הכספים הוחזרו: 12,000,000 רובל.
יאנה חייכה קלות.
— אמא? אנחנו באות. לתמיד.
ולראשונה אחרי שש שנים, היא הרגישה חופש. ושקט אמיתי בתוכה.
