עברית
נטליה הייתה באמצע לנגב את הידיים מהבצק כשהטלפון שלה רעד קלות על השולחן. שם אנדריי הופיע על המסך. היא חייכה. *בטח שואל מתי אני אגיע למסיבה*, חשבה. אולי הוא מודאג כי היא עדיין עובדת, אולי יתלוצץ על השמלה שלה המלאה קמח. היא פתחה את ההודעה.
“נטשה, היום עדיף שלא תבואי. אמא שלי החליטה — בלעדייך. היא רוצה לחגוג רק עם אנשים קרובים וראויים. את לא משתלבת במעגל שלנו. את סוחבת איתך יותר מדי את ריח העבודה, את ריח הקמח.”
נטליה נתקעה במקום באמצע המאפייה. הרעשים מהתנורים, ריח הלחם הטרי והחום, העובדים שמסתובבים — הכל פתאום הרגיש רחוק, כמעט בלתי אמיתי. מישהו הוציא תבניות, אחרים ארזו את המשלוח של הבוקר. החיים המשיכו, ללא רחמים, כאילו כלום לא קרה.
היא קראה את ההודעה שוב. ושוב. לא כי לא הבינה, אלא כי רצתה לשנן כל מילה בתוכה. כדי שלעולם לא תוכל לומר בעתיד שזה היה אי-הבנה. כדי לזכור את הרגע המדויק שבו האשליה התפוררה סופית.
שש שנים היא הייתה זו שתמכה במשפחה הזו. היא שילמה על החופשות, על החליפות היקרות של אנדריי, על התרופות של אמו. חצי שנה קודם לכן, בסוד מוחלט, קנתה את הדירה בקומפלקס היוקרתי שעליו אנטונינה סטפנובנה חלמה בקול רם כל יום ראשון. השיפוץ נעשה לפי תמונות ממגזינים — בדיוק כפי שהסבתא הראתה: חדר אמבטיה משיש, וילונות איטלקיים, נברשת ענקית.
“זה החיים,” היא תמיד אמרה. “לא החור הקטן שבו אנחנו שורדים.”
ועכשיו, באותה דירה שנטליה שילמה עליה עד הסנט האחרון, בעלה מזג אל הגברים את השמפניה והגיב בלי בושה שהיא “מזוהמת בריח רע”.
נטליה הורידה את הסינר לאט. לא בכתה. לא צעקה. היא פשוט נכנסה למשרד, התיישבה ליד השולחן והדליקה את המחשב.
אנדריי עמד ליד החלון עם כוס שמפניה בידו, מקבל ברכות. אנטונינה סטפנובנה הסתובבה בגאווה עם האורחים וחזרה על הדברים שוב ושוב:
— תמיד ידעתי שמגיע לנו יותר. סוף סוף גם בני הבין.
איש לא שאל איפה נטליה. איש לא שאל בכסף של מי הכל קרה.
כאשר צלצל הפעמון, אנדריי חשב שהגיעו עוד אורחים. אך בדלת עמדו שני שומרי ביטחון במדים שחורים.
— ערב טוב. אתה אנדריי ויקטורוביץ’?
— כן… מה קרה?
— בעלת הנכס, נטליה ניקולאייבנה, דיווחה שאתה כאן ללא רשות. אנא הצג את המסמכים שמאשרים את הזכות שלך להשתמש בדירה.
דממה ירדה על הדירה. פניו של אנדריי חיוורות.
— זאת הדירה שלנו — גמגם. — זה הרגע שעברנו לגור כאן.
— הבעלים היא נטליה ניקולאייבנה. היא הוציאה צו פינוי. יש לכם עשר דקות לאסוף את החפצים ולעזוב את המקום.
אנטונינה סטפנובנה צעדה קדימה, קולה רעד:
— זה בטח טעות! אנדריי, תגיד להם משהו!
אבל לא הייתה טעות. נטליה לא ענתה לטלפון. היא לא השיבה להודעות. האורחים פיזרו שקט, אחד אחד. אף אחד לא רצה להיות עד לנפילה.
מאוחר בלילה חזרו לדירת שני החדרים הישנה. טפט דהוי, ריצוף בלוי, ריח עובש. אנטונינה סטפנובנה פתחה את המקרר — ריק.
— יש לך לפחות כסף ללחם? — שאלה בשקט.
— הכרטיסים נעולים — ענה אנדריי. — אין לי מזומן.
— אבל אתה עובד!
הוא ישב והחביא את פניו בידיו.
— רק על הנייר. החברה הייתה שלה. השכר גם. אני… בעצם, לא בניתי כלום.
אנטונינה סטפנובנה התיישבה לאט מולו.
— אז… אין לנו כלום?
— רק את הדירה הזו.
היא עצמה את עיניה.
— לא היית צריך לכתוב את ההודעה ההיא — לחשה.
חלפו שישה חודשים.
נטליה פתחה עוד שתי מאפיות, הרחיבה את הייצור, חתמה על חוזה עם רשת סופרמרקט גדולה. חייה הפכו מסודרים, נקיים ושלווים.
ביום אביב אחד, היא ראתה את אנטונינה סטפנובנה בתחנת אוטובוס. היא ישבה על ספסל עם שקית — בפנים, פסטה זולה ואורז. נראתה זקנה, שבורה.
נטליה עצרה לרגע. האישה הרימה את עיניה, שפתיה זזו.
נטליה לא אמרה כלום. לא מיהרה. פשוט המשיכה ללכת — כמו שעושים כשחולפים על פני זרים.
אותו ערב, נטליה ישבה לבד במטבח. שקט היה. ובאותו שקט, סוף סוף הבינה:
אסור לתת את עצמך למי שחושב שאתה לא ראוי.
אסור להאכיל את מי שבוזה למה שנותן חיים.
היא סיימה את התה, שטפה את הספל, הלכה לישון. למחרת, היה לה פגישה חשובה.
החיים המשיכו.
רק עכשיו — ללא אלו שאמרו פעם:
“את מריחה רע.”
