אנטונינה ולרייבנה עמדה בידיים שלובות בתא המדידה הצפוף של סלון שמלות הכלה, וסרקה את המקום במבט קר ומבקר, כאילו היא בודקת דו״ח מלא טעויות. האוויר היה כבד, ספוג בריח מתוק-מלאכותי של וניל זול מעורב באבק של טול ישן. דרינה עמדה על הבמה הקטנה, נמנעת במכוון מלהביט במראה הגדולה, כאילו לא רצתה לפגוש את עצמה.
— יקירתי, את מבינה שהבד הזה נראה בדיוק כמו המחיר ששילמת עליו? — אמרה אנטונינה בקול רך שהיה חד כמו סכין. — לרומן מגיע חגיגה אמיתית. לא איזו… הצגת צדקה. יהיו שם אנשים מכובדים. קולגות שלי ממס הכנסה, קרובי משפחה מהבירה.
— אמא, זו שמלה רגילה… היא מתאימה לה, — ניסה רומן להתערב, עומד במבוכה ליד הדלת.
— רומן, אתה גבר, אתה לא מבין בזה — ביטלה אותו בתנועת יד, ומיישרת את צווארון חולצתה היקרה. — אני לא רוצה שהכלה שלי תיראה כאילו אספנו אותה מתחנת רכבת.
דרינה לא אמרה דבר. בשקט הורידה את השמלה ותלתה אותה בחזרה. היא כבר למדה מזמן לתת למילים כאלה לחלוף דרכה בלי לפגוע בה. בתוכה היא בנתה חומה שקטה ויציבה. בגיל עשרים וארבע כבר חוותה דברים קשים בהרבה מעלבונות.
היא גדלה בבית יתומים בשולי אזור תעשייה אפור. שם תמיד היה אותו ריח: צמר לח, כרוב חמוץ ושעווה לרצפה. היא לא זכרה את הוריה. הדבר היחיד שנותר לה היה פיסת בד שבה נעטפה כתינוקת, עם ציפור קטנה רקומה בפינה.
הציפור הזו הפכה לסמל שלה.
בעוד ילדים אחרים רבו על צעצועים, דרינה ציירה. היא לא רק שרטטה קווים — היא ראתה אור, הרגישה צל, והפיחה חיים במה שציירה.
מאוחר יותר קיבלה דירת חדר קטנה ולחה. ביום עבדה במשרד פרסום, בלילה ציירה. היא יצרה עולמות חמים ומוארים — כל מה שהיה חסר לה בחיים.
יום אחד העלתה את עבודותיה לפלטפורמה בינלאומית תחת שם בדוי: “דרור”.
בהתחלה לא קרה כלום. ואז הכול השתנה.
אוצר אמנות גילה אותה. הציורים שלה החלו להימכר — בהתחלה לאט, ואז בסכומים עצומים. היא הרוויחה הון, אבל לא שינתה את חייה. המשיכה לנסוע בתחבורה ציבורית, להתלבש בפשטות. הדבר היחיד שאפשרה לעצמה היה קעקוע קטן של ציפור על פרק היד.
את רומן פגשה במקרה בחנות חומרי בניין. שיחה פשוטה על מדלל צבע הפכה לקפה, והקפה למשהו עמוק יותר. הוא היה רגוע, יציב, אמיתי. לידו היא הרגישה בפעם הראשונה שלא צריך להגן על עצמה.
היא לא סיפרה לו על הכסף.
הבעיות התחילו כשהוא הכיר אותה לאמו.
ארוחת הערב הרגישה כמו חקירה.
— אין לך משפחה? — שאלה אנטונינה בקרירות.
— אין.
— ומה את עושה? מציירת ציורים במחשב?
דרינה שתקה.
החתונה אורגנה על ידי אנטונינה — גדולה, יקרה, מוגזמת. רומן דאג מהחובות, אבל לא הצליח לעצור אותה.
אז דרינה שילמה על הכול בסתר.
אף אחד לא ידע.
ביום החתונה האולם היה זוהר. האורחים לחשו, בחנו, שפטו.
ואז הגיע שלב הנאומים.
— משפחה היא בסיס — אמרה אנטונינה. — ואני מקווה שהכלה שלי תלמד לא להיות נטל.
שתיקה כבדה ירדה על האולם.
דרינה קמה לאט.
— את צודקת — אמרה בשקט. — צריך לתרום למשפחה. הבאתי מתנה.
הכניסו ציור גדול מכוסה קטיפה.
כשהיא הסירה את הבד, האולם השתתק.
בית עץ ישן באור שמש חמים. על הגדר ישבה ציפור קטנה.
— קחי את השרבוט הזה — אמרה אנטונינה בבוז. — אני לא רוצה את זה.
רומן התקדם, אבל דרינה עצרה אותו.
היא לקחה את המיקרופון.
— רק לידיעתכם — אמרה ברוגע. — ציור כזה נמכר לאחרונה במחיר של שלוש דירות.
לחשושים התפשטו באולם.
דרינה הרימה את שרוולה.
הקעקוע נראה לעין.
— שמעתם על האמנית “דרור”?
שתיקה.
— זו אני.
טלפונים נשלפו מיד. ההלם התפשט בין האנשים.
— אני שילמתי על החתונה הזו — הוסיפה. — כדי שבנכם לא ייכנס לחובות.
פניה של אנטונינה החווירו והיא התמוטטה לכיסאה.
רומן ניגש אל דרינה, עיניו מלאות גאווה.
— בואי נלך הביתה — אמר בשקט.
והם יצאו.
במונית האוויר היה ריח גשם טרי. דרינה השעינה את ראשה על כתפו והרגישה לראשונה שקט אמיתי.
— תמיד ידעתי שאת מיוחדת — אמר רומן.
דרינה חייכה.
ולראשונה בחייה — לא פחדה להיות מי שהיא.
