במסדרון עמדו נעליים זרות, מסודרות בשורה.
גדולות, בלויות, עם בוץ מיובש שנדבק לסוליות המחורצות שלהן, שכעת החל להתפורר לגרגרים קטנים על השטיח הבהיר, כאילו עצם נוכחותן כבר כובשת את הדירה.
קסניה קפאה בפתח הדלת. ידה עוד אחזה בצעיף, אך היא לא התקדמה. כאילו גם האוויר בפנים היה אחר: הריח המוכר של וניל ובדים נקיים נעלם, ובמקומו נשאר ריח כבד ומטריד — שאריות אוכל, בגדים מיוזעים ובושם פרחים חריף מדי, שבמקום להסוות רק חנק.
מהמטבח עלו קולות לעיסה רמים ורעש חדגוני של טלוויזיה דולקת.
— הגעת — נשמע קול.
אנטונינה סרגייבנה יצאה מאחורי הפינה, כאילו היא כבר גרה כאן מזמן. היא נגבה את ידיה במגבת מטבח רקומה — זו שקסניה העזה להשתמש בה רק בחגים. החלוק שעליה נראה זר, והנעליים עוד יותר: מתנה ישנה ממקסים, שקנה פעם עבור קסניה.
מאחוריה יצא לאט סטס. שערו היה שמנוני ודבוק לעורפו, ובידו החזיק חתיכת עוגה חצי אכולה — אותה עוגה שקסניה אפתה לבתה אתמול.
— מה… מה אתם עושים כאן? — שאלה קסניה, אך קולה היה כמעט לחישה.
אנטונינה הניחה ידיים על המותניים.
— אל תעשי כאילו את לא יודעת. מקסים נעלם, כבר חצי שנה אין ממנו שום חדשות. זו הייתה הדירה שלו. ומה שהיה שלו — שלנו. עכשיו אנחנו נשארים כאן.
סטס חייך בזלזול.
— נתארגן פה. את תבשלי. פשוט.
קסניה נסוגה אל הקיר.
שישה חודשים קודם הכול היה אחרת.
מקסים — הנגר בעל ידי הזהב, שהעניק חיים חדשים לרהיטים — הסתבך בחובות בגלל עסקה אחת כושלת. הוא אמר: “עוד עבודה אחת וזה מסתדר”. אבל השותף שלו נעלם, המכונות נעלמו, ובסוף מקסים יצא לעבוד כמכונאי על ספינת דיג.
“אני חוזר מהר,” אמר.
אחר כך השיחות הפכו נדירות.
ובסוף פסקו לגמרי.
הספינה נקלעה לסערה. ושמו של מקסים הפך רק להיעדר.
— זו דירה משותפת — אמרה קסניה פתאום, כאילו היא נאחזת בקולה. — אני משלמת את המשכנתא. זה לא…
— מי שילם את המקדמה? — קטעה אותה אנטונינה בחדות. — מי שם את הכסף בהתחלה?
סטס צחק.
— עזבי. אנחנו נשארים פה בכל מקרה. הילדה לא תפריע לי כשאני משדר.
ברגע זה הדלת נפתחה מעט.
ואריה עמדה שם.
קסניה ניגשה אליה מיד, כאילו גופה עצמו מגן עליה.
— מספיק — אמרה בשקט. — אני מתקשרת למשטרה.
אנטונינה חייכה.
— תתקשרי. נראה מי יצחק אחרון.
ומאותו רגע הדירה חדלה להיות בית.
הימים היטשטשו זה בזה. הטלוויזיה לא כבתה. הלילות התמלאו בצעקות, טריקות דלתות, צעדים זרים. ואריה דיברה פחות ופחות, ופחדה יותר ויותר.
בסוף המשטרה רק משכה בכתפיים.
— זה עניין אזרחי. תגישו תביעה.
ערב אחד ואריה רצה בבכי אל אמה. בידיה החזיקה קופסת עץ מרוסקת.
— סטס שבר את זה…
ובאותו רגע משהו בתוך קסניה נשבר סופית.
למחרת בבוקר הגיע טימור.
לא לבד.
גברים גדולים וקודרים נכנסו לדירה, בידיהם כלים וניירות.
— אנחנו שוכרים — אמרו בשלווה.
וה“שיפוץ” התחיל.
קידוחים. רעש. אבק. ניתוק מים. הפסקות חשמל.
הדירה שניסו לקחת הפכה לבלתי ראויה למגורים.
סטס תחילה התפרץ מזעם.
אחר כך נעשה עצבני.
ואחר כך נעלם.
אנטונינה עוד ניסתה להילחם, צעקה, איימה — ובסוף ארזה ועזבה גם היא.
— אתם עוד תתחרטו על זה! — צרחה מהדלת.
ואז השתררה דממה.
לא דממה מפחידה.
אלא דממה אמיתית.
כשהם חזרו, הדירה הייתה אחרת.
נקייה. ריקה. שלהם.
בערב טימור הגיע עם פשטידה.
— אפשר להיכנס?
הילדה קיבלה קופסה קטנה.
היא פתחה אותה.
בתוכה היה טירה מעץ מגולפת, עדינה ומדויקת, כאילו עולם שלם נבנה בתוכה.
במכתב היה כתוב רק:
“העיר שלך מוכנה. תהיי אמיצה. אבא שלך תמיד איתך.”
לא מפחד.
אלא לראשונה — מהקלה.
חלפה שנה.
קסניה קודמה בבית הדפוס. ואריה למדה גילוף בעץ וחזרה לצחוק.
החיים נבנו מחדש, לאט ובזהירות.
ערב אחד טימור התיישב לידה בשקט.
לא אמר הרבה.
רק הניח את ידו על ידה.
והפעם קסניה לא משכה אותה משם.
