המזוודה האפורה המשובצת נחתה ברעש עמום על רצפת הפרקט במסדרון. דריה קפאה בפתח המטבח, לוחצת אל חזה ערימה של מגבות שזה עתה כובסו.
ברגע אחד הכול נעשה רועש מדי: הנשימות, רשרוש הבגדים, והשתיקה המוזרה והמעיקה שמופיעה תמיד כשמשהו מתחיל להסתבך באופן בלתי הפיך.
מטביי נמנע ממבטה, עצבני ומתוח. הוא פתח את ארון הבגדים המובנה והחל לקרוע את הבגדים של דריה מהקולבים אחד־אחד—יחד עם הקולבים עצמם.
הוא לא בחר. לא חשב. פשוט ארז, כאילו כך יוכל להשליך יחד איתם גם את מצפונו. הבדים נפלו מקומטים אל תוך המזוודה, ורעש הרוכסן המתכתי חתך את האוויר בכל תנועה.
הדירה התמלאה בריח לבנדר מתקתק וחונק. תמרה וסילייבנה ריססה אותו בכל מקום—על הווילונות, על הכריות, אפילו על שטיח המסדרון.
היא קראה לזה “מרגיע”, אבל עבור דריה זה היה כאילו מישהו סוגר לה לאט את האוויר. כבר חודשיים היא סבלה מכאבי ראש קבועים בגלל הריח הזה.
החמות ישבה ליד שולחן המטבח, רגועה לחלוטין. היא ערבבה את התה שלה, והכפית הקטנה נקשׁה בכוס החרסינה בצליל מטריד.
קלינק. קלינק. כמו גזר דין איטי שמקיש על העצבים שלה.
— מטביי, מה אתה עושה? — קולה של דריה היה נמוך אבל מתוח.
הוא משך כתפיים מבלי להסתכל עליה והמשיך לארוז.
— תפנו את הדירה. אני רוצה לגור לבד — אמרה פתאום תמרה וסילייבנה, כאילו מדובר בתחזית מזג אוויר. — לא טוב לי כאן. צפוף מדי. יותר מדי чужой… זר.
דריה הניחה לאט את המגבות. הבטן שלה התכווצה.
הכול התחיל בסתיו הקודם. אז הכול נראה פשוט: עבודה, תוכניות, עתיד משותף עם מטביי. היא חסכה שנים כדי להגשים חלום—בית ליד הים. כל שעות הנוספות, כל ויתור על הוצאות, כל הקרבה.
כשהיה חסר כמעט הסכום האחרון, אביה עזר. הבית נרשם תחילה על שמו, ואז הועבר לדריה במתנה רשמית.
מטביי לא התנגד. רק אמר: “בסדר, איך שאת רוצה.”
הוא לא תרם דבר. במקום זאת הוציא כסף על הרכב שלו, קנה חלקים, נעלם בסופי שבוע במוסך.
התוכנית הייתה פשוטה: להשכיר את הבית ואז לעבור אליו יום אחד.
אבל אז הופיעה תמרה וסילייבנה.
בהתחלה זה היה “רק לשבוע”. ארבע מזוודות, דמעות, דרמה ועייפות. היא אמרה שתנוח ואז תלך.
היא לא הלכה.
השבוע הפך לחודש. חדר האורחים הפך ל“חדר שלה”. היא סידרה מחדש את המטבח, זרקה צמחים והתערבה בכל דבר—איך דריה מבשלת, איך היא מתלבשת, איך היא חיה.
ומטביי תמיד אמר את אותו דבר:
— אמא שלי מבוגרת. תהיי סבלנית.
אז דריה הייתה סבלנית.
עד עכשיו.
— זו הדירה שלי — אמרה בשקט. — קניתי אותה לפני הנישואים. אתה באמת רוצה שאעבור לבית לא גמור וללא חימום באמצע החורף?
תמרה וסילייבנה חייכה ולגמה תה.
— אל תעשי דרמה, דשנקה. אתם צעירים, תסתדרו. אני צריכה רופא קרוב. ובכלל—אנחנו משפחה.
— תגיד משהו — דריה פנתה למטביי.
הוא הביט ברצפה.
— דאשה… רק עד האביב. אני אמצא עבודה שם. אמא לא יכולה להילחץ.
משהו בתוכה של דריה נשבר. לא בקול. לא מבחוץ. אלא עמוק וסופי.
היא ניגשה למזוודה ופתחה את הרוכסן בתנועה חדה. הבגדים נשפכו על הרצפה.
— מספיק — אמרה.
— השתגעת?! — צעק מטביי.
— תארזו את הדברים שלכם. יש לכם שעה.
— זה טירוף! — לחשה תמרה. — מטביי, אתה שומע את זה?!
אבל מטביי שתק. רק עמד שם.
ואז התחיל הכאוס: צעקות, טריקת דלתות, תנועה חפוזה. דריה נעלה את עצמה בחדר השינה והסתכלה על השעון בטלפון. היא לא בכתה. לא רעדה. רק חיכתה.
בדיוק אחרי שעה הדלת נטרקה.
למחרת הזמינה מנעולן. המנעול החדש היה כבד, קר, סופי.
— את זה אי אפשר לפתוח בקלות — אמר המנעולן.
והוא צדק.
כשהם חזרו למחרת, לא היה מפתח.
— דאשה! תפתחי! — צעק מטביי. — אמא שלי תקפא!
— אתם במקום הלא נכון — ענתה בשלווה. — בדאצ’ה.
— זה עוד לא נגמר! — צעקה תמרה. — אני אתבע אותך!
— בבקשה.
מטביי חבט בדלת בכעס.
— אנחנו מתגרשים! חצי מהדירה שלי!
דריה חייכה קלות.
— תנסה.
וחזרה לשתות תה.
כעבור שבועיים הגיע זימון לבית המשפט. מטביי הגיש תביעה.
באולם המשפט הוא היה בטוח בעצמו, אבל ריק.
— רכוש משותף! — אמר עורך דינו.
דריה קמה והניחה את המסמכים על השולחן.
— חוזה מתנה. תמיכה כספית מאבי. תיעוד מלא.
השופט עבר על המסמכים בשקט.
— רכוש שהתקבל במתנה אינו רכוש משותף. התביעה נדחית.
שתיקה.
פניו של מטביי החווירו.
הוא הפסיד את המשפט. וגם את הבית.
מאוחר יותר התברר שתמרה וסילייבנה הסתבכה בחובות בגלל “השקעות” כושלות. הנושים כבר הגיעו עד הדאצ’ה.
באביב דריה התפטרה, מכרה את הדירה וקנתה כרטיס לים.
ביום האחרון מטביי הופיע בחנות שבה הייתה. הוא נראה מותש, שבור.
— דאשה… נתחיל מחדש.
היא הביטה בו.
ואז הוציאה קופסה קטנה.
— מה זה?
— כדור הרגעה.
— באמת?
— שלוש מאות חמישים.
שתיקה.
מטביי הסתובב והלך.
שלושה ימים אחר כך דריה ישבה על מרפסת מול הים. הגלים ליטפו את האבנים. האוויר היה מלוח, נקי—ולראשונה בלי ריח לבנדר.
רק שקט.
ותחילתו של חיים חדשים.
