– סבתא, ללוות אותך עד היציאה? – לעגה המוכרת בחנות הבוטיק, תוך שהיא סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש. – כאן אין בגדים לגמלאיות. עדיף שתלכי לשוק.
עמדתי ליד חלון הראווה, מחזיקה מעיל אלגנטי על זרועי ותיק ביד השנייה. הסתכלתי סביב בשלווה, כאילו נכנסתי במקרה, ולא מתוך מטרה ברורה. המוכרת הסתכלה עליי כאילו הייתי אורחת לא רצויה.
– אני רק מסתכלת – אמרתי ברוגע.
– ברור, רק מסתכלת – היא נחרה בבוז. – אנחנו מכירים את הסוג הזה. מודדים הכול, מקמטים הכול ואז יוצאים בלי לקנות. זו בוטיק, לא שוק.
היא הייתה צעירה, בערך בת עשרים ושמונה, לבושה בשמלה שחורה צמודה, איפור מושלם וציפורניים בולטות. בתג השם שלה היה כתוב: קתלין.
לרגע חלפה לי מחשבה בראש: אין לה מושג שלפני חודש קניתי את החנות הזו יחד עם כל הבניין. ועכשיו היא מעליבה את הבעלים שלה.
– אפשר לראות את הפריטים החדשים? – שאלתי, מצביעה על הבגדים.
– חדשים? – היא העבירה יד בין הקולבים. – זה מאוד יקר. את בטוחה שלא כדאי לך לחפש בשוק?
התקרבתי ושלפתי שמלה כחולה כהה. בד עדין, גזרה מדויקת, איכות פרימיום.
– כמה זה עולה? – שאלתי.
– שישים ושמונה אלף פורינט – אמרה בגיחוך. – אבל אצלך זה כנראה רק להסתכל.
לא הגבתי. בחנתי את השמלה, את התפרים, את הגימור. היא הייתה שווה את המחיר.
– אני אנסה אותה – אמרתי.
– באמת? – היא צחקה. – את יודעת שאם היא תינזק, תצטרכי לשלם?
– אני יודעת.
היא משכה בכתפיים והושיטה לי אותה כאילו זה לא חשוב.
בתא המדידה לבשתי את השמלה. היא ישבה עליי מושלם. במראה ראיתי אישה מסודרת, בטוחה בעצמה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה.
כשיצאתי, קתלין הייתה עסוקה בטלפון שלה.
– נו? – שאלתי.
היא הרימה מבט.
– אממ… בסדר. לגיל שלך – אמרה. – אבל המחשוף קצת חזק. אחרי חמישים זה כבר לא מחמיא.
אני בת חמישים וארבע. הקמטים שלי הם סיפור חיי.
– אני קונה אותה – אמרתי.
העיניים שלה נדלקו.
– את בטוחה שאת יודעת את המחיר?
– שישים ושמונה אלף – עניתי.
היא שלפה כרטיס שחור והפכה אותו בין אצבעותיה.
– בעל עשיר? או סבא נדיב? – לעגה.
לא עניתי.
התשלום עבר. החיוך נמחק מפניה.
– בבקשה – החזירה לי את הכרטיס.
מאוחר יותר, כשעמדתי ליד הקופה עם השקית, היא אמרה:
– תחזרי כשיהיה לך מספיק כסף.
אז הסתכלתי עליה ישירות.
– קתלין, כמה זמן את עובדת כאן?
– שלוש שנים. למה?
– את יודעת מי הבעלים?
היא צחקה.
– איזו אישה כלשהי קנתה את המקום. אבל אף פעם לא ראיתי אותה.
– תקראי למנהלת – ביקשתי.
כעבור כמה דקות הגיעה אילונה, מנהלת החנות. כשראתה אותי, לא זיהתה אותי מיד. הייתי שונה מהיום שבו חתמתי על החוזה.
– שלום – אמרה.
– קתלין תמיד מדברת ככה ללקוחות? – שאלתי.
סיפרתי הכול.
פניה של המנהלת החווירו.
– זה נכון? – פנתה לקתלין.
– סתם צחקתי! – היא ניסתה להתגונן.
אז הוצאתי את שטר הבעלות ואת חוזה הרכישה.
הנחתי אותם על הדלפק.
השתררה שתיקה כבדה.
– אני הבעלים – אמרתי.
הנערה קפאה.
המנהלת הנהנה.
– היא קנתה את הבניין ואת החנות.
קתלין נסוגה לאחור.
– לא ידעתי… – לחשה.
– לא היית צריכה לדעת – עניתי. – רק לכבד כל לקוח.
הבטתי בה.
– את מפוטרת.
המילה הייתה פשוטה. סופית.
היא ברחה החוצה, הדלת נטרקה.
המנהלת התנצלה, אבל אני רק אמרתי:
– כבוד הוא לא עניין של מעמד. הוא בסיס.
יצאתי לרחוב הקר. הרוח הכתה בפניי, אבל זה לא הפריע לי.
העולם המשיך הלאה.
אבל בתוכי נשארה מחשבה אחת: הערך של אדם לא תלוי בגיל, בבגדים או בכסף. אלא באופן שבו הוא מתייחס לאחרים.
ואתה? היית מדבר כשאתה רואה חוסר כבוד, או שותק?
