מצאתי כדורים לבנים מוזרים בתיק הגב של הבן שלי בן ה־15. הוא אמר לי שהם סתם סוכריות… אבל באותו רגע כבר הרגשתי שהוא לא אומר את האמת.
כל הסיפור הזה התפתח בצורה הרבה יותר מוזרה ממה שיכולתי לדמיין אי פעם. בהתחלה זה נראה כמו גילוי חסר חשיבות — משהו שאדם היה זורק בלי לחשוב פעמיים. אבל ככל שחפרתי עמוק יותר, הבנתי שלא מדובר בשובבות פשוטה או בסוד תמים.
מאוחר יותר, אחרי חקירה ממושכת ושאלות רבות, הבן שלי לבסוף נשבר. הוא סיפר את האמת. ה“כדורים” האלה לא היו סוכריות. הכל התחיל בבית הספר. חלק רק דיברו עליהם, אחרים הראו אותם, והיו גם כאלה שמכרו אותם. בקרב הילדים זה נחשב לסוג של משחק מיוחד ומסתורי — סקרנות אסורה שהפכה את הכול למרגש עוד יותר.
הבן שלי גם נכנס לעולם המוזר הזה. בהתחלה רק צפה באחרים, הקשיב לסיפורים על מה שקורה עם ה“כדורים” האלה. ואז הסקרנות הלכה וגברה על השיקול הבריא. הוא לא רצה להישאר בחוץ. לא רצה להיות פחות מהאחרים. ואולי, במובן מסוים, גם רצה להאמין שהוא חלק ממשהו מיוחד.
בסופו של דבר, גם הוא השיג כמה מהם.
מה שהוא סיפר אחר כך גרם לי להרגיש כאילו הדם קופא בעורקיי. אלה לא היו חפצים רגילים — אלה היו ביצים. ביצים קטנות, לבנות, שכמעט נראו דוממות, ועליהן נאמר לו שעם הזמן יבקעו ויצא מהן חיים.
והוא האמין לזה.
הוא אמר שהיה סקרן. רצה לראות במו עיניו איך זה קורה. איך הקליפה נסדקת. איך יצור קטן חי מגיח משום מקום. הוא דיבר על זה כמו על נס — משהו שרק מעטים זוכים לחוות.
אבל מה שבאמת זעזע אותי היה שהוא לא רק היה סקרן. היו לו גם תוכניות.
הוא רצה שזה יקרה בסתר. הוא התכוון להסתיר את הביצים בחדר שלו. כבר בחר מקום שבו אף אחד לא ימצא אותן. הוא תכנן בקפידה איך לשמור עליהן בטמפרטורה המתאימה — חיפש באינטרנט, צפה בסרטונים, עיין בפורומים. הוא ידע שטמפרטורה היא קריטית. הוא ידע איפה להניח אותן, וגם מה להאכיל את היצורים לאחר שיבקעו.
כל זה מפי ילד בן 15 — עם התלהבות כאילו מדובר בניסוי מדעי תמים.
אבל זה לא היה.
כשישבתי והקשבתי לו, תחושת פחד הלכה וגברה בי. לא רק מפני שלא היה לי מושג אילו יצורים אלה עשויים להיות, אלא גם מפני שהבנתי עד כמה קל לילד להיסחף למשהו לא מוכר ועלול להיות מסוכן. קצת סקרנות, קצת לחץ חברתי — וכבר הוא נמצא במצב שהוא לא באמת מבין.
הוא, לעומת זאת, לא פחד. לפחות לא כמו שאני פחדתי. בעיניו זו הייתה הרפתקה. סוד. גילוי. משהו ששייך רק לו.
ואולי זה היה הדבר המפחיד ביותר בכל הסיפור.
כי בזמן שהוא דיבר על נס, אני ראיתי רק את ההשלכות. מה יקרה אם זה באמת יבקע? אילו יצורים ייצאו? האם הם עלולים להיות מסוכנים? האם הוא יוכל לשלוט במה שהתחיל?
עמדתי שם, מחזיק אחד מה“כדורים” הסדוקים, ופתאום כבר לא היה חשוב מה יש בתוכו. מה שהיה חשוב הוא עד כמה התקרבנו למשהו בלתי ידוע לחלוטין.
ושכל זה קרה בשקט — בתוך הבית שלנו.
