מה שהכאיב לאולג יותר מכול לא היה שנדז’דה הסכימה לגירושים בלי לחשוב פעמיים.
מה שהכאיב לו היה שהיא אפילו פעם אחת לא ביקשה ממנו לשקול מחדש את החלטתו.
הוא פשוט לא הצליח להבין את זה.
מסיבה כלשהי, הוא היה בטוח שאחרי כמה חודשים העקשנות הראשונית שלה תחלוף. נדז’דה תירגע, תבין כמה קשה לחיות בלעדיו, ותתקשר אליו לפחות פעם אחת.
לא בהכרח כדי להתחנן בפניו שיחזור.
משפט אחד היה מספיק.
משהו שיגרום לאולג להבין שלהיות לבד לא היה לה קל כפי שניסתה להראות בהתחלה.
אבל חודש עבר.
אחריו עוד אחד.
ואז חלפה חצי שנה.
נדז’דה לא התקשרה.
אפילו לא פעם אחת.
הוא היה בטוח שהיא עוד תתחרט
הם חיו יחד במשך אחת־עשרה שנים.
אולג היה בן ארבעים ואחת, נדז’דה בת שלושים ותשע. לא היו להם ילדים משותפים, והדירה הייתה רשומה על שמה של נדז’דה עוד לפני נישואיהם. לכן, לפחות על הדבר הזה, הם לא היו צריכים לריב — לא היה ויכוח מי יישאר בה.
השיחה על הגירושים התחילה בבוקר יום ראשון.
אולג התיישב במטבח ואמר שהוא רוצה לעזוב.
כמובן, הוא לא התחיל בכך שיש אישה אחרת בחייו.
תחילה הוא דיבר במשך עשר דקות על כך שהרגשות ביניהם התקררו.
אחר כך על תחומי העניין השונים שלהם.
ולבסוף על כך שכבר מזמן הם לא מתקיימים כבעל ואישה, אלא יותר כשני אנשים שפשוט חיים זה לצד זה.
בינתיים נדז’דה קיפלה את הכביסה שזה עתה יצאה מהמכונה.
היא לא קטעה אותו.
לא בכתה.
לא שאלה מי היא האישה האחרת.
היא פשוט הקשיבה לו עד הסוף.
קיפלה בקפידה את המגבות, הכניסה אותן לארון, סגרה את הדלת ואז הביטה בבעלה.
— כבר החלטת?
אולג הופתע.
— מה?
— שאתה רוצה לעזוב. או שאתה רוצה רק שננסה לתקן את מה שיש בינינו?
אולג שתק כמה שניות.
הוא הביט לעבר החלון ולבסוף אמר:
— קיבלתי את ההחלטה שלי.
נדז’דה הנהנה.
— אז בוא לא נעשה הצגה. ארוז את הדברים שאתה צריך עכשיו. את שאר הדברים שלך נסדר אחר כך.
הרוגע של נדז’דה עצבן את אולג יותר ויותר.
מסיבה כלשהי, הוא הרגיש שהיא רק מעמידה פנים שהיא חזקה.
כאילו היא מנסה בכוונה לגרום לו להאמין שזה בכלל לא כואב לה.
כשהוא כבר עמד ליד הדלת, הוא לא הצליח להתאפק:
— רק אחר כך אל תגידי שלא הזהרתי אותך. עכשיו את חושבת שהכול יהיה נפלא כשתהיי לבד. אבל בעוד חצי שנה תראי את הדברים אחרת לגמרי.
נדז’דה סגרה את דלת הארון.
— למה כל כך חשוב לך שיהיה לי רע?
אולג קימט את מצחו.
— זה לא חשוב לי. אני פשוט מכיר את החיים. בגיל שלנו כבר לא כל כך קל להתחיל הכול מחדש.
נדז’דה הביטה בו במשך כמה שניות.
ואז חייכה.
לא בלעג.
לא במרירות.
פשוט כמו מישהי שכבר לא רוצה להתווכח.
כעבור כמה ימים הם הגישו יחד את בקשת הגירושים.
מכיוון שלא היו להם ילדים קטינים משותפים ואף אחד מהם לא התנגד לגירושים, חודש לאחר מכן הם כבר היו גרושים באופן רשמי.
הם חילקו ביניהם את החפצים. אולג לקח את מה שסיכמו עליו, ונדז’דה נשארה בדירה שלה.
בפעם האחרונה שאולג חזר לקחת עוד כמה ארגזים, הוא שוב לא הצליח להתאפק:
— עוד תביני שלא הייתי הבחירה הגרועה ביותר בחייך.
נדז’דה הביטה בו.
— אולי.
אולג כבר כמעט חייך, כשנדז’דה הוסיפה:
— אבל אז זו כבר תהיה הבעיה שלי.
והיא סגרה אחריו את הדלת.
החבר שלו ממש לא מצא את זה מצחיק
בחודשים הראשונים אולג שאל מדי פעם על נדז’דה.
כמובן, תמיד כאילו הוא שואל לגמרי במקרה.
— היא עדיין עובדת באותו מקום?
— היא לא מתכוונת לעבור דירה?
— היא עדיין יוצאת לטיולים לבד?
— היא פגשה מישהו?
באחת הפעמים הוא אפילו אמר לאמו:
— היא בטח רק מעמידה פנים שהכול בסדר אצלה מתוך גאווה.
האדם היחיד שבשלב מסוים נמאס לו מכל זה היה פאבל.
הם הכירו עוד מימי בית הספר. הם גדלו יחד, עזרו זה לזה פעמים רבות, יצאו יחד לטיולים ובמשך שנים שוחחו כמעט על הכול.
פאבל הכיר היטב גם את נדז’דה.
ערב אחד אולג שוב העלה את שמה של אשתו לשעבר.
אחר כך נשען לאחור וחייך בסיפוק.
— זה בסדר. הזמן יעשה את שלו. בסוף נראה למי מאיתנו הגירושים עשו יותר טוב.
פאבל הניח את המזלג.
— למה אתה כל כך מחכה שהיא תהיה אומללה?
אולג הרים גבה.
— אני לא מחכה לכלום.
— אז תפסיק לשאול עליה כל הזמן.
— אני פשוט סקרן.
— לא. אתה רוצה לשמוע שהיא סובלת.
פניו של אולג התקשות.
— וואו. עכשיו אתה גם עורך הדין שלה?
פאבל נאנח.
— אני לא מגן על אף אחד. אני פשוט לא מבין מה אתה מנסה להשיג בזה.
— כלום.
— אז תעזוב את זה.
לאחר המשפט הזה השתררה שתיקה ארוכה.
אולג לא אהב את מה ששמע.
עוד פחות מצא חן בעיניו שפאבל לא עמד לצדו.
השיחה הסתיימה בצורה לא נעימה.
מאז הם דיברו פחות ופחות.
כעבור כמה חודשים הם כבר שלחו זה לזה רק הודעות קצרות בימי הולדת ובחגים.
בסופו של דבר הקשר ביניהם כמעט נעלם לחלוטין.
אולג ראה גם בזה פשוט חלק מהחיים.
אנשים מתרחקים זה מזה.
לפחות כך הוא חשב.
שנה וחצי לאחר מכן הוא ראה את נדז’דה
המפגש היה מקרי לחלוטין.
אולג צעד לעבר המכונית שלו ליד מרכז קניות, כשלפתע הבחין בדמות מוכרת.
בהתחלה הוא זיהה רק את הפנים.
ואז הבחין בבטן המעוגלת מתחת למעיל הבהיר.
הוא נעצר.
גם נדז’דה הבחינה בו.
— שלום, — אמרה בפשטות.
— שלום.
אולג הביט בה מכף רגל ועד ראש.
— זו בהחלט בשורה.
נדז’דה חייכה קלות.
משום מה, אולג עדיין התקשה להאמין לזה.
— כבר הרבה זמן?
נדז’דה הביטה בו בחוסר הבנה.
— מה?
אולג הביט בבטנה.
האישה הבינה מיד.
— די הרבה זמן.
האיש לא ידע למה הוא רוצה להמשיך את השיחה.
אולי הוא ציפה שנדז’דה תתחיל לספר.
שתספר לו כמה היא מאושרת.
שתציג בפניו את הגבר החדש.
שתנסה איכשהו להוכיח לו שהיא הצליחה להתגבר עליו.
אבל נדז’דה לא עשתה שום דבר מזה.
בסופו של דבר אולג שאל:
— אז החיים בכל זאת הסתדרו?
הוא עצמו שמע בקולו את אותו חיוך מתנשא ישן, שבו נהג לומר לה פעם שהיא עוד תגלה כמה קשה יהיה לה לחיות לבד.
נדז’דה סידרה את רצועת התיק על כתפה.
— כן.
— את מאושרת?
האישה הביטה בו במשך כמה רגעים.
— כן, אולג. אני מאושרת.
זה הכול.
היא לא הסבירה.
לא התפארה.
לא ניסתה לשכנע אותו.
פשוט נפרדה ממנו והלכה לעבר המכונית שלה.
אולג נשאר לעמוד שם.
תחושה מוזרה לחצה בחזהו.
אם נדז’דה הייתה אומרת שהכול מושלם, אולי אולג היה חושב שהיא רק מנסה להתגרות בו.
אבל בקולה לא היה שום רצון להוכיח דבר.
היא פשוט הייתה מאושרת.
באותו ערב אולג סיפר לאמו.
— היום ראיתי את נדי. היא מצפה לתינוק.
אמו המשיכה לנגב את השולחן.
— אני יודעת.
אולג הביט בה.
— מאיפה?
— לפעמים אנחנו מדברות.
— עדיין?
האישה תלתה את מגבת המטבח.
— למה שאפסיק? היא לא עשתה לי שום דבר רע.
אולג חייך במבוכה.
— בסדר. אז תישארו חברות.
אמו לא ענתה.
מול בית היולדות הכול התחבר
כעבור כמה חודשים אמו של אולג התקשרה אליו אחר הצהריים.
— תבוא לקחת אותי בסביבות ארבע.
— מאיפה?
האישה אמרה לו את שם בית היולדות בעיר.
אולג הבין מיד.
מאז המפגש ליד מרכז הקניות, אי־שם עמוק בתוכו, הוא כבר ציפה לזה.
הוא לא שאל דבר.
רק ביקש מאמו לשלוח לו בדיוק היכן תחכה לו.
אולג הגיע קצת מוקדם יותר.
לפני בית היולדות עמדו כמה מכוניות. אנשים נכנסו ויצאו, כשהם נושאים זרי פרחים ושקיות קטנות עם דברים לתינוק.
ואז הוא ראה את אמו.
ולידה — את נדז’דה.
האישה החזיקה תינוק שזה עתה נולד בזרועותיה.
אולג פשוט הביט בהם במשך כמה שניות.
“ברור…”
הוא כבר עמד לצאת מהמכונית, כשמכונית סטיישן כהה עצרה ליד המדרכה.
דלת הנהג נפתחה.
גבר יצא ממנה.
בהתחלה אולג רק הביט.
הוא היה מוכר.
ואז הגבר הזדקף.
פאבל.
כאילו כל המחשבות של אולג נעצרו בבת אחת.
פאבל סגר את הדלת והלך היישר לעבר נדז’דה.
כשהיא ראתה אותו, היא חייכה.
פאבל לקח ממנה את התיק, הביט בפניו של התינוק ואז חיבק בעדינות את נדז’דה בכתפיה.
אולג יצא מהמכונית.
פאבל הבחין בו רק כשהיה במרחק של כמה צעדים מהם.
לרגע הוא הופתע.
ואז כל הבעה נעלמה מפניו.
— שלום.
אולג הביט בו, ואז בנדז’דה.
— את מי באת לקחת?
פאבל השיב בשקט:
— את נדי ואת הבן שלה.
פניו של אולג התקשו.
— את הבן שלה?
נדז’דה נאנחה בעייפות וסידרה את השמיכה של התינוק.
אמו של אולג התערבה מיד:
— רק בבקשה, אל תעשה סצנה.
אבל אולג כאילו לא שמע אותה.
הוא פנה אל פאבל.
— ממתי אתם יחד?
פאבל לא ניסה להתחמק.
— מאז הסתיו שעבר.
אולג קפא.
— כלומר, כבר אז…?
— מתי עוד? — שאל פאבל. — באותה תקופה כבר הייתם גרושים תשעה חודשים.
אולג שתק.
פאבל המשיך:
— נפגשנו אצל מכר משותף. התחלנו לדבר. אחר כך התחלנו להיפגש. זה הכול. לפני הגירושים שלכם לא היה בינינו שום דבר.
אולג הביט בנדז’דה.
— ואת החלטת שהבא בתור יהיה החבר שלי?
נדז’דה שתקה זמן רב.
לבסוף ענתה בשקט:
— כשאנחנו התחלנו להיפגש, אתם כבר כמעט שנה לא דיברתם זה עם זה. ואני כבר כמעט שנה לא הייתי אשתך.
המשפט הזה פגע באולג כמו סטירת לחי.
הוא הביט באמו.
— את ידעת הכול?
— כמובן.
— ולא סיפרת לי מילה?
הפעם האישה כבר לא ניסתה להיות נחמדה.
— למה שאספר לך?
אולג לא ענה.
— אתה עזבת את נדי, — המשיכה אמו. — אז מה בדיוק אתה רוצה לדעת עכשיו?
דממה.
בינתיים פאבל פתח את הדלת האחורית של המכונית.
כיסא התינוק כבר היה מותקן במקומו.
נדז’דה ניגשה למכונית.
פאבל הניח את התיק בתא המטען ואז החזיק עבורה את הדלת.
אף אחד לא הצטדק.
אף אחד לא ביקש סליחה.
אף אחד לא ניסה להוכיח לאולג מי צודק.
נדז’דה נפרדה גם מאמו של אולג, הודתה לה על הפרחים ואז נכנסה למכונית לצד התינוק.
פאבל סגר את הדלת.
הקיף את המכונית.
לפני שנכנס, הוא עצר לרגע מול אולג.
— לא בגדתי בך, — אמר בשקט. — אם זה חשוב לך.
אולג לא ענה.
פאבל נכנס למכונית, וכעבור כמה שניות המכונית נסעה משם.
אולג הביט בדממה כיצד היא נעלמת בקצה החניון.
רק אז אמו הלכה לעבר המכונית של בנה.
אולג פתח לה את הדלת.
בדרך, במשך זמן רב, אף אחד מהם לא דיבר.
לבסוף אולג שבר את השתיקה.
— ממתי ידעת?
— שהם יחד? כמעט שנה.
אולג הביט בכביש.
— והחלטת לא לספר לי.
אמו הפנתה את פניה אל החלון.
— זו לא הייתה הסיפור שלי לספר לך.
אחרי זה אולג לא שאל עוד דבר.
את שאר הדרך הם עשו בשתיקה.
ובאותו ערב אולג הבין לראשונה באמת את מה שנדז’דה ידעה כבר שנה וחצי:
הדבר הכואב ביותר לא היה שהאישה הייתה מאושרת בלעדיו.
אלא שהיא באמת לא התגעגעה אליו.
שנתיים לאחר הגירושים, בפעם הראשונה בחייו, אולג אפילו לא חשב על הערה עוקצנית אחת בנוגע לאופן שבו נדז’דה יכולה לחיות בלעדיו.
כי סוף סוף הוא הבין דבר אחד.
נדז’דה לא הייתה חזקה משום שרצתה להראות לו שהיא מאושרת.
היא הייתה חזקה משום שהיא באמת הייתה מאושרת.
