הזקנה ארז’בט פקהט (Erzsébet Fekete) האכילה שלושה ילדים חסרי בית, מבלי לשער שההחלטה הפשוטה והאינסטינקטיבית הזו תהפוך את חייה לחלוטין כעבור שנים. הקיטור עלה לאט מהסיר, מתערבב בריח המרק החם ובניחוח המתוק של הפנקייקים הטריים. הדוכן שלה לא היה מושך במיוחד; להפך, הוא היה צנוע למדי, אך כל פרט קטן בו שידר אהבה לסדר ולנקיון. העגלה הישנה והחלודה, היריעה הדהויה מהשמש, המחבת המרעישה והצנצנות עם הרטבים המסודרות כמו חיילים בצעדה דהויה.
רעש העיר רעד סביבה: מכוניות חולפות במהירות, צעדים מהירים מהדהדים באספלט, איזו צפירה נשמעה מכיוון כלשהו, קולות האנשים התערבבו כאילו כל אחד חי בעולם שלו בלבד. ידיה של ארז’בט נשאו את סימני השנים: כוויות קטנות, עור סדוק, ציפורניים שחוקות — סיפרו את סיפור מאבקה הבלתי פוסק של חייה.
היא התיישרה מעט, יישרה את הסינר המלוכלך שלה והגישה צלחת לאחד הלקוחות הקבועים שלה, שאכל אצלּה במשך שנים רבות.
— שתהיה בריאת גוף, ארז’בט! — אמר האיש, והניח כמה מטבעות בקופסה.
ארז’בט חייכה קלות. זה לא היה החיוך הרחב והבטוח שאדם נותן בקלות, אלא קימוט קטן ועייף בשפתיה — חיוך שאדם מאפשר לעצמו רק כשהחיים אף פעם לא נותנים הפסקה.
— לחייך, בני — השיבה בשקט.
כשהלקוח נעלם בתוך ההמון, ארז’בט הביטה בקופסת הכסף. היא מעולם לא הייתה מלאה, והיום נראתה קלה במיוחד. פחות אנשים עברו כאן בגלל עבודות בכביש, ובשני רחובות משם הופיע סוחר חדש עם דוכן יפה יותר וקולות קידום רמים יותר.
ועדיין היא המשיכה. תמיד המשיכה.
השעה הייתה סביב שש בערב, השמש שקעה, וצל היריעה התארך על הכביש. אז ראתה אותם: שלושה ילדים. הם לא רצו, לא צעקו, אלא הלכו צמודים זה לזה, כאילו העולם גדול מדי מכדי לחצות אותו לבד. פניהם כמעט זהות: עיניים כהות, עצמות לחיים בולטות, שיער שחור פרוע. הבגדים בלויים וגדולים מדי, והנעליים הספורטיביות איבדו מזמן את צורתן המקורית.
לא היו עימם תרמילים, לא ליוו אותם מבוגרים — רק הרעב. ארז’בט הביט בהם בשלווה, בלי שום פחד תיאטרלי. היא לא לחצה את ליבה, לא יצרה סצנה; הסתכלה עליהם כמו על המציאות הכואבת, בידיעה שהיא לא תיעלם.
הילדים נעצרו שני צעדים מהדוכן, כאילו לא העזו להתקרב. זה שהיה במרכז, סוף סוף התקדם ואמר בשקט:
— גברת… יש אולי משהו שאי אפשר כבר למכור?
ארז’בט קפאה, הכף באוויר. היא שמעה משפט זה בעבר, מילדים אחרים, בשנים אחרות. אבל בשלושתם היה משהו מיוחד: הם לא בקשו מתוך תכסיס, אלא מתוך בושה, בשקט.
— יש לכם אמא? — שאלה ללא האשמה.
שלושת הילדים הביטו זה בזה, כאילו השאלה חבטה בהם כמו אגרוף.
— אין — ענה הילד האמצעי בקול רועד. — אין לנו אף אחד.
ארז’בט בלעה את הרוק שלה. היא הביטה בסיר, בצלחות, בקופסת הכסף, ולבסוף שוב בילדים. הילד מצד ימין הוריד את מבטו, הילד מצד שמאל לחץ את שפתיו כאילו מונע דמעה. ארז’בט נשמה עמוק והחליטה החלטה שנראתה לה טבעית לחלוטין.
— בואו לכאן — היא נ gestלה להם. — אל תפחדו, אני לא נושכת.
הם התקרבו לאט, כאילו חוששים ממלכודת. ארז’בט נתנה לכל אחד מהם מנות קטנות ממה שנשאר. הצלחות לא היו מלאות כמו של מבוגר, אבל האוכל היה חם. וכשהאדם רעב, אוכל חם הוא הבטחה.
הילדים התיישבו על כיסאות פלסטיק, כמעט נוגעים זה בזה. בתחילה אכלו בחמדנות, אחר כך לאט יותר, כאילו גופם רק אז האמין שהאוכל לא ייעלם מיד. ארז’בט התבוננה בהם והרגישה דחיסה בחזה מבלי להבין בדיוק למה. אולי חשבה על בנה שלה. אולי זו העייפות של שנים רבות. או אולי המחשבה המרה שלעולם לא מותר לראות שלושה ילדים אוכלים כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלהם.
— איך קוראים לכם? — שאלה בזהירות.
— לבנטה וינצה — ענה אחד.
— קורנל מולנר — אמר האמצעי.
— נורברט אילש — הוסיף השלישי.
ארז’בט הנהנה לאט, שמרה את השמות כאילו הם אוצר שביר.
— ואיפה אתם ישנים? — שאלה בשקט.
כולם הורידו את מבטם.
— איפה שמצליחים… — לחש קורנל.
ארז’בט אחזה בכף חזק יותר והביטה סביב. אנשים באו והלכו, קנו, הסיטו מבטם מהילדים. זוג צוחק חצה את הרחוב מבלי להבחין בהם. גבר לבוש היטב גרם פרצוף, כאילו הרעב מדבק. ארז’בט חשה זעם.
לפתע קול קר וקשה נשמע מאחוריה:
— ארז’בט, שוב מחלקת אוכל?
היא הסתובבה. עמד שם אחד הדמויות המוכרות בשכונה, אדם שמדבר כאילו הרחוב הוא שלו. סאנדור ראץ’, שהיה ידוע בכך שהוא מתגאה בקשרים הטובים שלו עם אלה שמנפיקים אישורים.
— אל תתפלאי אם ייגמר לך הכסף — הוסיף, מביט בילדים כאילו היו זבל.
הילדים קפאו. ארז’בט התיישרה, למרות כאב בגב.
— אני לא מתלוננת — אמרה בנחישות. — והם אוכלים.
ראץ’ צחק ציני.
— רק אוסף כאן נוכלים — מלמל. — אחר כך יבוא הביקורת, וזהו, הכל נגמר.
ארז’בט לא הורידה את מבטה.
— שיבואו — השיבה. — כאן אין לכלוך. רק רעב.
ראץ’ צפר בלשונו והלך, אך האיום שלו נשאר באוויר. ארז’בט הביטה בילדים. לבנטה הביטה בה מופתעת: לא הבינה מדוע מישהו מגן עליהם. קורנל בלע בזריזות, ועיניו של נורברט נצצו בכעס כבול.
— אכלו — אמרה ארז’בט בשקט. — וכשתסיימו, תגידו לי לאן אתם הולכים. לא אעזוב אתכם.
הילדים הביטו זה בזה, ולראשונה משהו מעבר לרעב בלט בעיניהם: תקווה קטנה, כמו להבה רועדת. ארז’בט לא ידעה, אך באותו רגע, בשלוש צלחות פשוטות ובמשפט נחרץ, היא עשתה משהו שהעולם כמעט אף פעם לא סולח עליו ולא שוכח.
הרחוב לא השתנה. המכוניות המשיכו לנסוע, האנשים קנו, המחבת צלצלה כמו לב עייף. אבל עבור ארז’בט, אותו ערב לעולם לא היה אותו דבר.
