כבר הייתה מאוחרת בערב, התקרב השעה תשע, ואני עדיין שקועה בדו”ח שלי, כמו לוחמת בשוחות. הדד-ליינים רדפו אותי כמו להקת כלבים פראיים, וידעתי שכל תנועה בלתי מתוכננת תהיה צעד נוסף לעבר קטסטרופה. האווירה במשרד הייתה מתוחה: ההנהלה הביטו מדי פעם מעל הכתף שלי, קימטו את המצח ונגסו בשפתיהם, ואני ידעתי שאם אצא עכשיו, לא אצליח להשלים כלום בזמן. התיק מלא במסמכים, המחשב הלפטופ חם עד כדי אדום, וכוס הקפה כבר קרה לידי — כל זה יצר את הסצנה הקלאסית של קרב לילה מול הכאוס המשרדי.
בתי נשארה בבית עם בעלי. בפנים הייתי רגועה, בטוחה שהם מסתדרים היטב. בעלי תמיד נראה כשיכול להתמודד עם המטלות היומיומיות של המשפחה. לפעמים דמיינתי אותם כצוות מושלם: היא רצה בסלון בפיג’מה, והוא בסבלנות דואג לסדר ולשלווה בבית. אולי קצת אידיאליזתי את המצב, אבל מי מאיתנו לא עוסק מדי פעם בדמיון על המשפחה?
ופתאום הטלפון צלצל.
על המסך הופיע מספרו של בעלי. מיד עניתי, מצפה לשגרה של “איפה את?” או “מתי את חוזרת?”, אך במקום זה נשמעה קול דק ויבב. זה היה היצור הקטן שלי, שבדרך כלל נשמע כל כך מתוק ותמים, וכעת נשמע כאילו הוא חווה אסון אמיתי.
— “אמא… זו אני…” — היא אמרה, וקולה רעד כעלה ברוח.
— “כן, יקירתי, מה קרה? למה את לא ישנה? איפה אבא?” — שאלתי, ליבי דופק במהירות.
— “אמא… הוא בחדר האמבטיה… אין לי הרבה זמן…”
צמרמורת עבר בגופי. משהו בקול הזה עורר תחושת דחיפות שלא ניתן להתעלם ממנה. זה קול שיכול לרגע לרכך אפילו את האדם הכי קשוח, וברגע הבא להפעיל את האינסטינקט ההורי שלי.
— “מעט זמן למה? מה קורה?” — שאלתי, מנסה לשמור על רוגע, למרות שליבי דפק כאילו פטיש.
— “אמא, בבקשה… חזרי הביתה מהר. אבא פוגע בי… בבקשה, הצילי אותי…”
באותו רגע קמתי במהירות כזו שכמעט הפכתי את הכיסא, תוך שאני לוקחת את התיק ביד אחת ומחפשת את המפתחות ביד השנייה. האדרנלין השתלט עליי, וכל שריר בגופי היה מוכן לפעולה מיידית.
— “את יכולה לומר לי בדיוק מה הוא עשה?” — שאלתי, מנסה לשלוט בפאניקה, למרות שמחשבותיי רצו במהירות מטורפת.
— “כן…” — קולה של בתי נדם לרגע, כאילו נאספה לומר את הדבר הכי מפחיד שיכולתי לדמיין.
ואז הגיע… משהו שמעולם לא ציפיתי לו.
— “אמא… הוא הכריח אותי לאכול ברוקולי… את יודעת כמה אני שונאת את זה! שתיתי חמש כוסות מים כדי שלא להרגיש את הטעם הנורא!”
קפאתי. ואז, למרות רצינות המצב, לא יכולתי להתאפק. צחוק יצא ממני, רעד דרך כל המקלדת והחלל הריק של המשרד. זה היה כל כך אבסורדי שלא ניתן היה שלא לצחוק.
— “אוי, ילדה שלי… מה עוד עשה אותו ‘מפלצת’ נוראית של אבא?” — שאלתי בדמעות מצחוק.
— “הוא הכריח אותי להתקלח! להתקלח, אמא! ואני לא רוצה!”
לא יכולתי להפסיק לצחוק, והדמיון שלי התחיל לצייר סצנות קומיות: בתי, עטופה בשמיכה כמו גיבורת רומן דרמטי, נלחמת באויב הבלתי נראה — אביה, שהכריח אותה באכזריות להיגיינה היומית.
— “כמה קשה לך, נכון?” — אמרתי, עדיין בדמעות מצחוק.
— “ועוד… הוא אמר שאני חייבת ללכת לישון. ואני לא רוצה לישון עד שתגיעי!”
באותו רגע כמעט נפלתי מהכיסא. הדמיון שלי יצר תמונות עוד יותר אבסורדיות: אנחות דרמטיות, קפיצות תיאטרליות ברחבי החדר, קרבות עם שמיכות וכריות.
לפתע שמעתי צעדים ברקע.
— “עם מי את מדברת?” — קולו של בעלי חתך את האוויר, רגוע אך כנראה קצת מופתע.
— “עם אף אחד!” — היא לחשה והקפיאה את השיחה, כאילו לא קרה דבר.
עם סיום דרמטי כזה, שום דבר לא יכל לעצור אותי: יצאתי מיד הביתה. במוחי כבר התרחשה תמונת ההצלה של בתי הקטנה והמוכה מהברוקולי הנורא, מהאמבטיה ומהשינה האכזרית.
וכך, בדרך הביתה, במקום פחד או פאניקה, חשתי שמחה שאין לתארה. צחקתי לעצמי, חושבת שלפעמים החיים המשפחתיים מצחיקים יותר מדראמטיים. בתי, אולי, ירשה ממני את האהבה לדרמה, או שיש לה כישרון משחקי שיכול להביך כל שחקן מקצועי בעתיד.
אבל בכל זאת הייתה קסם — קסם היומיום, שנוצר מרגעים קטנים של טרגדיות אבסורדיות שהופכות מהר מאוד לסיפורים לספר. כל לגימה של מים, כל רחצה בכפייה, כל “לך לישון” מהאב — הכל, משולב בטון הדרמטי שלה, הפך למקור לא רק לצחוק אלא גם לאהבה אינסופית לישות הקטנה והמיוחדת הזו.
והגעתי הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן, מוכנה לקחת את תפקיד הגיבורה שמצילה את ילדה מהקטסטרופות הגדולות ביותר שיכולות לקרות בחדר הילדים. ואפילו אם כל האירוע הזה היה מצחיק, אבסורדי וכמעט גרוטסקי — ברגעים כאלה הרגשתי שהאמהות היא ההרפתקה הכי יפה בעולם.
כי לפעמים, גם בדרמות הכי פשוטות ומצחיקות של היומיום, מסתתרת כל מהות האהבה המשפחתית: כאוס, צחוק, דרמה, ובעיקר — השמחה להיות יחד.
