פסק הדין של בית המשפט עוד לא הספיק להתייבש על הנייר, וכבר המשפחה לשעבר של הבעל החלה לחלק ביניהם את הנכסים שנותרו, כאילו היו שלהם מאז ומתמיד.
נדיה עמדה על המדרגות המוכות רוח מחוץ לבית המשפט. ידיה תחובות עמוק בכיסי המעיל, מנסה להסתתר מהקור הסתווי. האוויר היה לח, כבד, ריח של עלים רטובים מילא את הסביבה. היא לא מיהרה לשום מקום. לא היה לה לאן לחזור.
מאחוריה נפתחה הדלת הכבדה בחריקה. קול חד של עקבים על אבן הדהד בחצר.
טמרה איליניצ’נה יצאה ראשונה, סנטרה מורם כאילו ניצחה במלחמה. המעיל שלה מושלם, המבט מלא סיפוק.
— ובכן… זה נגמר — אמרה במתיחה דרמטית של המילים. — ידעתי מההתחלה שבחורה כזו לא תשתלב בעולם שלנו.
מאחוריה הופיעה קריסטינה עם חיוך לעגני.
— ומה עכשיו? — שאלה. — את מחכה שוודי יחזור אלייך?
נדיה הסתובבה לאט אליהן.
— אני מחכה למונית — ענתה בשקט.
השקט שלה היה מטריד יותר מכל תגובה אחרת.
ואז יצא גם ודי.
חליפה מושלמת. הבעה קפואה. מבט ריק, כאילו כבר סגר את הסיפור.
— סוף סוף זה נגמר — אמרה טמרה בסיפוק. — הכסף חוזר למשפחה.
— אמא, לא כאן — מלמל ודי, בלי כוח אמיתי.
היא התעלמה ממנו.
— מחר בנק, ואז נדל״ן. כבר מצאתי בית ליד המים.
מכונית שחורה עצרה ליד המדרכה.
ודי הביט בנדיה.
— החפצים שלך יישלחו אלייך — אמר בקרירות. — אין צורך שתחזרי.
נדיה הנהנה קלות.
— טוב.
והלכה.
חדר הישיבות במרכז הפיננסי היה קר, נקי מדי, שקט מדי. טמרה הקישה באצבעות על השולחן בעצבנות. קריסטינה שיחקה בטלפון. ודי ישב ללא תזוזה.
עורכת הדין נכנסה.
— במה אוכל לעזור לכם?
— אנחנו רוצים להעביר את קרן המשפחה — אמרה טמרה מיד. — הגירושים הסתיימו.
עורכת הדין הניחה תיק על השולחן.
— זה לא אפשרי.
שתיקה.
— לפי החוזה — המשיכה — במקרה של גירושים הקרן מוקפאת מיד וחוזרת למשקיעה המקורית.
— איזו משקיעה?! — צעקה קריסטינה.
עורכת הדין הביטה בוודי.
— נדיה אלכסנדרובנה.
פניו של ודי התקשחו.
— זה בלתי אפשרי.
— זה החוזה — אמרה בשלווה. — היא מימנה את כל החברה.
החדר כאילו התכווץ.
טמרה החווירה.
— היא הייתה… אף אחד.
— “אף אחד”? — חזרה עורכת הדין ברכות.
בתוך ימים החברה החלה לקרוס.
קווי האשראי הוקפאו. שותפים נסוגו. המספרים צנחו.
ודי ישב במשרדו והבין לראשונה ששליטה הייתה אשליה.
— אין לנו בטחונות — אמר מנהל הכספים בקול רועד. — בעוד חודש זה נגמר.
הדלת נפתחה בפתאומיות.
טמרה נכנסה נסערת.
— חייבים לחזור אליה.
ודי הרים מבט.
— אל נדיה?
— כן.
בניין הזכוכית העצום נראה זר, קר, בלתי נגיש. קריסטינה הלכה מאחורי אמה בחוסר ביטחון.
בפנים נדיה כבר חיכתה להם.
רגועה. זקופה. שונה לחלוטין.
— שבו — אמרה.
שתיקה כבדה נפלה.
— החברה קורסת — התחיל ודי.
— אני יודעת — ענתה.
טמרה ניסתה לחייך.
— כולנו טעינו…
נדיה הרימה יד.
— לא. אלה לא טעויות. אלה בחירות.
היא ניגשה לחלון.
— אני אציל את החברה. אבל בתנאים שלי.
הסתובבה.
— היא עוברת אליי.
שתיקה.
טמרה קמה בחדות.
— זה סחיטה!
ודי שתק. הוא ידע שאין לו ברירה.
הם חתמו.
רשרוש הניירות נשמע כמו סוף בלתי נמנע.
כשסיימו, ודי שאל בשקט:
— למה לא אמרת מי את?
נדיה שתקה רגע ארוך.
— כי רציתי שיאהבו אותי בשבילי — אמרה לבסוף. — לא בשביל הכסף שלי.
הניחה מעטפה על השולחן.
ודי פתח אותה.
מסמך רפואי.
הוא קפא.
— היית… בהריון?
קריסטינה קפאה. טמרה החווירה.
נדיה הנהנה.
— כן.
שתיקה כבדה ירדה על החדר.
— והייתי לבד — הוסיפה. — כי כשנזקקתי לכם באמת, בחרתם לשתוק.
ודי הוריד את המבט. מאוחר מדי.
שנה חלפה.
החברה שרדה. חזקה יותר, אבל שונה.
ודי המשיך לעבוד, בלי אשליות.
טמרה עברה לכפר.
קריסטינה בחרה חיים פשוטים.
ונדיה…
על טרסה שטופת שמש היא סוף סוף נשמה בחופשיות.
כי לפעמים החיים לא נותנים צדק מיד.
הם פשוט מסירים את כל מה שמזויף — עד שנשארת רק האמת.
