שער המתכת החדש מסוג פח טרפזי נסגר בחבטה ממש לפני האף שלי, כאילו הוא רוצה לחתוך גם את האוויר שנשאר לי. כמעט ברגע האחרון הספקתי להוציא את היד.
מהעבר השני עמדה זינאידה מרקובנה. החמות שלי. סביבה אותו ערבוב כבד ומוכר: קורוואלול וכעס. ריח שמספיק כדי להבין מראש—כאן לא תהיה שיחה רגועה.
— ואל תדרכי כאן יותר! — היא לחשה בשיניים קפוצות. — המגרש שלי. הבית שלי. הבנת?
מאחוריה עמד גם איגור. בעלי… עדיין רשמית. ראשו היה מורכן, כאילו הדוגמה של הריצוף החדש הפכה פתאום לנושא מחקר חשוב במיוחד. הוא לא הסתכל עליי. לא אמר מילה. לא עמד לצידי.
כמובן.
אבל הכול התחיל חצי שנה קודם, בצורה שנראתה תמימה לגמרי.
מכרתי את החדר הקטן של סבתי בדירה משותפת. הכסף — שני מיליון ושלוש מאות אלף רובל — נכנס ישירות לחשבון שלי. אז חשבתי שזו התחלה חדשה.
ואיגור מיד ראה בזה “הזדמנות”.
במשך ימים ושבועות הוא לחץ:
— תומה, האינפלציה תאכל את הכסף הזה… עדיף שנשפץ את הדאצ’ה של אמא שלי. יהיו נכדים, לאן נלך? לדירה מבטון? שם יש אורנים, אגם… אמא שלי הבטיחה שבסוף זה יעבור על שמנו.
“בשביל המשפחה.”
המילה הזאת תמיד מופיעה כשמדובר בכסף של אחרים.
בגיל חמישים וחמש כבר לא חושבים שייפלו על סיפורים כאלה. ובכל זאת זה קרה. בתנאי אחד: כל החלטה תהיה שלי.
ואני החלטתי.
ריצוף, גג, בידוד, מיכל — הכול נבחר על ידי. אני שילמתי. מהכרטיס שלי, על שמי, באחריותי. אפילו את זינאידה מרקובנה שכנעתי לחתום על התקציב—אמרתי שזה רק “מסמך אחריות”.
עד היום אני אסירת תודה לעצמי על הנייר הזה.
ואז הגיע יום ה”חגיגה”.
בשר, עוגה, ירקות—הכול כמו אידיליה משפחתית. נכנסתי למרפסת החדשה. ריח של עץ טרי ולכה באוויר.
ושם ישב סטאסיק.
האח בן ה־35 של איגור. מעולם לא עבד, אבל ידע לחיות מצוין. שכב בכיסא הנדנדה הקלוע שלי עם בירה ביד, כאילו זו הירושה שלו.
זינאידה מרקובנה זרחָה.
— תומוצ’קה… את אישה כל כך חכמה — היא התחילה בקול מתקתק. — נראה לי שגם לסטאסיק מגיע משהו. משפחה, בית… לכן העברתי את הדאצ’ה על שמו.
לרגע רק הידקתי את ידיות השקיות. הפלסטיק חתך לי את כף היד.
— מה עשית? — שאלתי בשקט.
ואז המסכה נפלה.
— מי ביקש ממך לבנות פה ארמון?! — היא צעקה. — אין לך פה כלום! טפילה!
סטאסיק חייך בזלזול. איגור שתק. כמו תמיד, כשצריך לבחור צד.
לא צעקתי. לא בכיתי.
רק הסתובבתי והלכתי.
בבית הוצאתי שקיות אשפה שחורות. אחת אחת הכנסתי לתוכן את החיים של איגור: בגדים, חכות, מכונת גילוח, חפצים מיותרים. הכול ירד לחדר המדרגות.
בערב הוא כבר דפק בדלת.
— תומה! תפתחי!
— לך לאמא שלך — עניתי. — או לסטאסיק במרפסת.
אחר כך שקט.
ביום שני כבר ישבתי אצל עורך דין.
החודשים הבאים לא היו סיפור, אלא ריסוק איטי. החמות שכרה עורך דין שדיבר על “מתנה בתום לב”, כאילו הכסף שלי היה מתנה.
אבל היו הכול: דפי בנק, חוזים, קבלות… ואותו תקציב עם החתימה של זינאידה מרקובנה.
התעשרות שלא כדין.
קול השופט היה רגוע. ההחלטה הייתה כבדה:
— התביעה מתקבלת.
יש להחזיר את הכסף. עם ריבית והוצאות.
הם חשבו שזה עוד לא הסוף.
ואז הגיעו ההוצאה לפועל.
החשבון של סטאסיק נחסם. מהפנסיה של זינאידה מרקובנה התחילו ניכויים. איגור התקשר ממספרים לא מזוהים, נואש יותר ויותר:
— תומה, תעצרי אותם! אמא שלי לא מרגישה טוב! ממה סטאסיק יחיה?!
— גם לי יש לחץ דם גבוה, איגור — עניתי בשקט. — רק שאני לא מתקשרת לאחרים בגלל זה.
הדאצ’ה נמכרה בסוף.
מהר. בשקט. לפני שהספיקו לעקל אותה.
הכסף חזר אליי בדיוק.
קניתי דירת חדר קטנה. השקעה שקטה. להשכרה. לעתיד.
והם?
סטאסיק חזר לאמא שלו לדירת חדר, שבה הטלוויזיה הפכה לחברה היחידה. איגור גר בשכירות בפרברים ומשלם חובות שנולדו מהטעויות שלו.
הדאצ’ה כבר לא קיימת.
וגם האשליה לא.
בחיים האלה לכל דבר יש מחיר.
במיוחד כשמנסים לבנות בית מכסף של אחרים.
