— אמא, סבתא נורה תכין גם לי משהו? שאל מיסי בזמן שכפתרתי לו את החולצה החדשה.
הוא עמד מול המראה במסדרון, מותח את הצוואר כמו מבוגר לפני פגישה חשובה. הצווארון קצת הציק לו, אבל הוא לא התלונן. על השולחן הייתה מונחת הציור שלו: כרטיס יום הולדת לסבתא — אישה בשמלה כחולה, עוגה גדולה, בלונים וחתול אדום קטן בפינה, למרות שלסבתא נורה מעולם לא היה חתול. מיסי צייר אותו בכל זאת, כי כל סיפור צריך משהו חם וחי.
לא עניתי מיד. יש אמיתות חדות מדי לילד.
— אולי היא תכין, אמרתי לבסוף.
מיסי הביט בי דרך המראה. הוא כבר לא האמין לכל מה שמבוגרים אומרים, אבל עדיין קיווה שהכול יסתדר.
בעלי, סנדור, יצא מהמטבח. הוא שמע את השאלה. על פניו כבר היה המתח המוכר — ימי ההולדת של אמו תמיד היו מבחן עבורו.
— ליזה קיבלה בית בובות, סוניה מזחלת, ואני ספר מבוכים חצי ממולא, אמר מיסי בשקט.
סנדור בלע רוק.
— אבל הספר היה טוב, לא? סיימת אותו.
הילד לא התנגד. הוא פשוט הכניס את הציור לתיקייה, כאילו אפשר לסדר שם גם רגשות.
כבר אז ידעתי: זה לא על מתנות. זה על מקום.
הבית של סבתא נורה היה גדול, עם וילונות כבדים, פסלוני פורצלן וכללים שלא אומרים בקול. על הקירות היו תמונות ממוסגרות של “הנכדים האהובים”: סוניה בזרועות הסבתא, ליזה בשמלת חג. מיסי הופיע רק בתמונה אחת, בצד, כאילו נקלע לשם במקרה.
במכונית הוא החזיק חזק את הציור.
— אבא… ומה אם היא לא תאהב את החתול? שאל.
— היא תאהב, ענה סנדור אוטומטית, אבל בלי ביטחון.
בבית היה ריח של בשר צלוי, תפוזים ועוגות. האחרים כבר היו שם, כאילו נכנסנו לתוך סצנה שכבר התחילה.
סבתא נורה הופיעה מאוחר יותר. היא הסתכלה קודם על המבוגרים ואז על סנדור.
— סוף סוף, אמרה.
ואז הגיעו המתנות.
סוניה קיבלה ערכת יצירה נוצצת, ליזה בגדים וספר, ושאר הילדים את החבילות שלהם. מיסי עמד במקום. לא התקרב. רק חיכה.
ואז נאמר:
— לא הספיק.
לרגע אף אחד לא הבין. ואז כולם הבינו.
— היו יותר מדי ילדים, הוסיפה סבתא נורה. אי אפשר לכולם.
האוויר קפא.
— אמא… זה הבן שלי, אמר סנדור.
— אני יודעת, ענתה בקרירות. אבל לא הכול יכול להיות שווה.
במשפט הזה הייתה כל תפיסת עולמה: היררכיה, סדר, הבחנות.
מיסי הביט בי.
— אז אין לי כלום?
לא היה בזה האשמה. רק בלבול.
סנדור קם.
— די, אמר. הוא הבן שלי. ואני לא אעמיד פנים שזה בסדר.
הוא לא צעק. וזה היה גרוע יותר.
הוויכוח לא התפוצץ — הוא פירק את החדר לאט. כולם הסיטו מבט. רק מיסי נשאר במרכז.
ואז עזבנו.
במכונית הוא שתק זמן רב.
— אבא… אם אקבל מתנה אחר כך, אני חייב לשמוח? שאל.
סנדור ענה אחרי שתיקה:
— אתה לא צריך להעמיד פנים על שום דבר שלא מרגיש נכון. אהבה היא לא חובה.
בבית מיסי גזר בזהירות את החתול מהציור. לאט, כאילו הוא מציל אותו. ואז הניח אותו על המדף.
— זה השומר, אמר.
— מה הוא שומר? שאלתי.
— שלכולם יהיה כאן מקום.
הימים עברו בשקט. ואז הגיע מכתב. מעטפה פשוטה, כתב יד עם התנצלות. לא מושלם, לא חם — אבל לראשונה בלי הגנה.
מיסי קרא הרבה זמן.
— אני לא יודע, אמר.
הוא לא היה חייב להחליט.
באביב סבתא נורה הגיעה אלינו הביתה. בלי מתנות. זה היה התנאי.
היא הביאה רק ציור: חתול מצויר רע, עם זנב גדול מדי.
— אני לא יודעת לצייר טוב, אמרה.
מיסי הביט.
— הזנב נראה כמו גזר.
— אני יודעת, היא ענתה.
ולראשונה היא לא התגוננה.
הם ישבו ליד השולחן. מיסי תיקן קווים, הסביר, צחק קצת. היא הקשיבה.
זה לא הפך למשפחה מושלמת. לא היה סוף אגדה.
אבל נולד משהו אחר: ניסיון.
בערב סנדור אמר:
— חשבתי שמשפחה זה לסבול הכול.
— ומה עכשיו?
— עכשיו אני חושב שמשפחה זה לא לתת לילד להישאר בלי מקום.
מיסי הניח את שני החתולים על המדף — הגזור והמצויר.
— זה הזיכרון, אמר. וזה החדש.
— ומה הזיכרון? שאלתי.
הוא חשב רגע.
— שפעם לא היה לי מקום.
ואז משך בכתפיים.
— אבל אני כבר לא שם.
ובמשפט הזה הייתה יותר כוח מכל הסבר של מבוגרים יחד.
