המפתח הסתובב במנעול עם חריקה מתכתית לא נעימה, וורה עוד לא הספיקה להוריד את המעיל כשכבר הכתה בה הריח הכבד של שמן חמניות שחומם יתר על המידה ושל טיגון שרוף שמילא את האוויר. על אריחי הרצפה הבהירים במסדרון עמדו בשורה נעליים זרות ומלוכלכות בבוץ, כאילו הדירה כבר לא שלה.
נינה פיודורובנה הייתה שוב כאן.
הביקורים של “אני רק עוזרת לכם קצת” כבר מזמן הפסיקו להיות מזדמנים והפכו לאט לאט לכיבוש מלא: מסופי שבוע הם הפכו לנוכחות קבועה.
— אולצ’קה, תאכלי עוד, הכנתי קציצות טריות! — נשמע מהמטבח הקול המוכר, האנרגטי מדי.
ורה התכופפה והורידה את הנעליים. אחרי משמרת של עשר שעות אצל רופא השיניים, כל הגוף שלה היה מותש; היא רצתה רק מקלחת חמה ושקט, אבל במקום זה קיבלו אותה רעשים זרים, ריחות זרים ואי־סדר זר.
היא הלכה לכיוון המטבח. נינה פיודורובנה עמדה ליד הכיריים כאילו תמיד זה היה הממלכה שלה, לבושה בחולצה מגוהצת היטב ובסינר ישן שכנראה הביאה “ליתר ביטחון”. אולג ישב ליד השולחן ואכל כאילו לא אכל שנים.
זה כבר לא היה ביקור. זו הייתה שגרה.
— אה, ורה, חזרת! — אמרה החמות והסתובבה תוך כדי ניגוב הידיים. — תשטפי ידיים ותשבי, בישלתי לכם כדי שלא תצטרכו להתאמץ בסוף השבוע.
— תודה, אבל תכננו ללכת מחר למסעדה, — אמרה ורה בשקט.
האישה נחרה בבוז.
— מסעדה? בזבוז כסף! אוכל ביתי זה הכי טוב. נכון, בן שלי?
אולג הנהן בלי להסתכל עליה.
ורה נמתחה. זה היה אותו דפוס: האם מדברת, הבעל מהנהן, והיא תמיד מיותרת. היא ניגשה לכיור לשתות מים, אבל נעצרה כשראתה בקבוק ריק בפח: שמן זרעי דלעת בכבישה קרה — השמן היקר שלה, שנועד לצרכים רפואיים.
— נינה פיודורובנה… בזה טיגנתם? — שאלה.
— כן, נו, — משכה בכתפיים האישה. — השני נגמר. זה היה שם.
— אסור לחמם את זה, — אמרה ורה לאט. — זה לא שמן רגיל. אני צריכה את זה מסיבות בריאותיות.
— ורה, אל תגזימי. אמא בישלה וזהו, — אמר אולג בלי להרים מבט.
— זו לא הגזמה, זה בריאות, — ענתה בשקט.
— כפויה טובה, — סיננה החמות.
האוויר נעשה כבד. ולראשונה ורה הבינה בבירור: כאן היא לא שותפה — היא מכשול.
הימים הבאים עברו בשקט מתוח. אולג התחמק ממנה, נינה פיודורובנה באה אפילו יותר, כאילו בודקת גבולות. ואז הגיע יום שישי. לראשונה מזה זמן רב ורה הרגישה שהערב הזה יהיה שונה. היא תכננה ארוחת ערב מיוחדת: הודו, אספרגוס, רוטב קל, ערב רגוע.
היא בילתה שעות בשוק, בחרה בקפידה, שילמה ביוקר אבל הייתה מרוצה. היא חזרה מאוחר, וכבר במסדרון היכה בה ריח של מיונז מטוגן. המפתח הסתובב לאט יותר במנעול.
במטבח עמדה נינה פיודורובנה בניצחון מול תבנית גדולה.
— הפתעה! חתכתי את האספרגוס, הוספתי תפוחי אדמה וגבינה — ככה זה הרבה יותר משביע! — אמרה.
המרכיבים היקרים הפכו לעיסה בלתי מזוהה. אולג כבר אכל, מרוצה.
ורה קפאה. משהו בתוכה נשבר בשקט.
— אמרתי לכם לא לגעת באוכל שלי, — אמרה בשקט מאוד.
— נו, זה רק אוכל, — זלזלה החמות. — העיקר לשבוע.
ואז בא המשפט הבא:
— דרך אגב… חשבתי שאת יכולה גם לשלם על זה. עשרים וחמש אלף בחודש. על הבישול.
שקט. אולג דיבר סוף סוף:
— אמא משקיעה בזה הרבה עבודה. לא צריך לדבר אליה ככה.
ורה הבינה אז: זה לא אי־הבנה — זה מערכת.
— אז אני אמורה לשלם כדי שיקלקלו לי את האוכל בדירה שלי? — שאלה בשקט.
אולג קם.
— אל תעשי סצנה.
היד שלו נחתה על כתפה, חזק מדי.
— תאכלי. ותתנהגי כמו שצריך.
זה היה הגבול.
ורה צעדה לאחור לאט.
— מחר אתם לא תהיו כאן, — אמרה.
המילים לא היו חזקות, אבל הן היו סופיות.
באותו לילה היא התקשרה לאחיה.
— תבוא מחר.
— אני אהיה שם.
בבוקר שלמחרת נכנסו לדירה גברים זרים. הם לא צעקו ולא התווכחו — הם ארזו במהירות וביעילות. אולג קודם צחק, אחר כך התעצבן, אחר כך התחנן, ובסוף רק הסתכל איך החיים שלו נארזים בשקיות שחורות.
— זו גם הדירה שלי! — צעק.
— לא, — אמרה ורה בשקט. — זו הדירה שלי.
כשהדלת נסגרה, פתאום היה מרחב. מרחב אמיתי.
חודשים אחר כך ורה עמדה במטבח שלה, מוקפת ריח ירקות ושקט. הטלפון רטט: הודעה מאולג. “אני מצטער. הכול היה צריך להיות אחרת. בואי ניפגש.”
היא קראה, הביטה בזה זמן רב, ואז מחקה.
לא היה בה כעס — רק סיום.
ולראשונה מזה הרבה זמן, היא לא הייתה צריכה להתאים את עצמה לאף אחד בתוך הבית שלה.
