ביום ההוא, השמיים שלחו על העיר גשם שוטף כאילו רצו למחוק את כל החטאים של השנה שעברה. מרינה התיישרה את הכובע הגורם לגירוד על ראשה, ודחפה את הדלת הכבדה מעץ אלון, ונכנסה למסעדת “אימפריום”.
האף שלה נחבט מיד בריח של בשר צלוי, טבק יקר ותחושת יוקרה.
— לאן, גברת? — נשרק השומר, שנראה יותר כמו ארון מעוטר בחליפה זולה, ולא זז מהכיסא. — כניסת הצוות מאחור, ליד הפח.
מרינה רק הנהנה. היא ידעה איפה הכניסה הצוותית. היא הכירה כל פינה של הבניין — אחרי הכול, אביה המנוח, ויקטור פבלוביץ’, בנה את המסעדה הזו לפני עשרים שנה.
עכשיו מרינה משחקת תפקיד: צל חרישי עם דלי ביד. היא לבשה מעיל ישן ומרופט, והנעליים שלה זעקו על קצת קמח שיבולת שועל. במחסן התפשט ריח של עובש וכלור.
— חדשה? — שאלה לוסיה, המנהלת העייפה, רגליה כבדות, ומסרה למרינה את המטאטא. — איך קוראים לך?
— מריה — שיקרה מרינה, מסתירה בקפידה את ידיה המטופחות בתוך כפפות גומי.
— בסדר, מאשה. אל תיכנסי לאזור האוכל כשהאורחים אוכלים. אם תראי את ולרי סרגייביץ’ — הסתכלי לרצפה והיעלמי. ארוסתו, ז’נה, היא גבירת עצבים, עדיף שלא תיפגשי איתה. המשכורת בסוף המשמרת, אם לא תשברי דבר. מובן?
— מובן.
מרינה יצאה למסדרון. היא רק צריכה לעמוד שלוש שעות. זמן מספיק לעורכי הדין להשלים את העסקאות במשרד, ולמומחי ה-IT לקחת שליטה על השרתים.
ולרי סרגייביץ’ נכנס לארוחת הצהריים. הוא פסע לחדר כאילו הרוויח זה עתה את כל העולם במשחק קלפים. החליפה מושלמת, השעון שווה דירה טובה בפרברים.
לפני שלוש שנים היה רק עוזר אביה של מרינה. “בחור מבטיח”, אמר אביה. “יעיל.” והבחור היעיל הזה השתלט במהירות כשאביו חלה קשה. מרינה הייתה אז בחו”ל, מטפלת באמה, ולא בדקה את החתימות. כשהיא חזרה — המסעדה הייתה חבויה בחובות, ולרי נסע בעיר ברכב שטח גרמני חדש.
לאחר מכן נשמעה דפיקת עקביה של ז’נה. הופעתה בולטת, טורפת, עם מעיל לבן כמו שלג — כמעט פרובוקציה מול הגשם.
— ולריק, תסתכל! — עצרה באמצע האולם בבכי. — הנעליים שלי שוב התלכלכו! החבר’ה בחנייה… לגמרי טיפשים!
ולרי הביט במרינה שניקה את המסגרת הדקורטיבית על הרצפה.
— היי, את! — נענע את אצבעותיו. — לכאן.
מרינה התיישרה, גביה חרק.
— קחי את הסמרטוט — ציווה ולרי, מצביע על נעלי ז’נה.
— מה? — שאלה מרינה בקול רך.
— השתגעת? נקה את הנעליים של אשתי. מהר.
ז’נה התקדמה, מביטה במנקה כאילו היא אוויר. הנעליים היקרות באמת היו מוכתמות בבוץ.
מרינה הרגישה סגר בליבה. להכחיש? להפסיק את המשחק? לא, המסמכים עדיין לא נחתמו. כל התפרצות עכשיו עלולה להפחיד את ולרי, שעדיין צריך לשלוף כסף מהחשבונות.
היא כרעה ברך. וניקה בעדינות את הלכלוך עם הסמרטוט.
— רואה? — נשפה ז’נה בבוז, מבלי להביט בה. — את יכולה אם את רוצה. ולרי, בוא נלך, אני רעבה.
הם הלכו לאזור ה-VIP. מרינה נשארה במרכז החדר, סמרטוט רטוב על ברכיה, נותנת למים לטפטף מהכפפות.
— לא היו קשוחים מדי איתך? — נשמעה קול צרוד. מרינה הסתובבה. הגנן, גבר מבוגר במעיל כחול, פניו מלאות קמטים, החזיק בידו את את חפירה לשלג.
— היה גרוע יותר — אמרה מרינה, קמה. — אתה פיסטה?
— אני — נשף הזקן. — אני כאן מאז הפתיחה, בזמנו של ויקטור פבלוביץ’. הוא היה האיש האמיתי! ניגש לכל אחד, נתן בונוסים בחגים. הוא… — פיסטה סימן בידו — פיטר את כולם. רק אותי השאיר, כי אני מבקש מעט ושקט. אין לי לאן ללכת, אשתי שרויה במיטה, אני צריך תרופות.
מרינה התבוננה בזקן.
— פיסטה, אתה זוכר את בתו של ויקטור פבלוביץ’?
— מרינקה? — פניו האירו. — איך אפשר לשכוח? היא רצה כאן כילדה, עם סרט בשיער, למדה ליד השולחן הראשי. הייתה ילדה טובה, נחמדה. פשוט עזבה, השאירה הכל מאחור. שמעתי שהיא נסעה לחו”ל או התחתנה בצורה גרועה. ולרי סיפר לה שהחברה הפסדית… והיא האמינה לו. אֵה…
הטלפון של מרינה רטט בקצרה. הודעה: “מוכן. המשרד עודכן.”
מרינה הורידה את הכפפות והשליכה את הדלי לפינה. רעש המים המלוכלכים בחדר נשמע כמו ירייה.
— פיסטה — אמרה עכשיו בקול בטוח — לך הביתה עם אשתך. יש לך חופש היום, בתשלום.
— מה? — עיניו של הזקן נפתחו לרווחה. — ולרי יראה…
— הוא לא יראה. לך.
מרינה נכנסה לחדר בביטחון. בדרך היא פתחה את המעיל המרופט, מתחתיו חולצה לבנה פשוטה אך איכותית. הורידה את הכובע המטופש, שיערה נשפך על כתפיה.
ולרי וז’נה ישבו בשולחן הטוב ביותר, המלצר שפך יין אדום.
— אמרתי לך לא להופיע כאן! — צעק ולרי כשהבחין במרינה. — צאי מכאן!
מרינה התקדמה בשקט, לקחה את הכוס של ולרי. הריחה אותה.
— שאטו מרגו, 1995? לא חייתם רע מהחברה ה”פסדית”.
— השתגעת? — צעקה ז’נה, תופסת את המזלג. — ולרי, עשה משהו עם המטורפת הזו!
ולרי הסמיק, וריד בצווארו התנפח. קם.
— אבטחה! תוציאו אותה!
— האבטחה לא תגיע — אמרה מרינה ברוגע. — לפני חמש דקות פיטרתי אותם. לוסיה, המנהלת גם כן. גנבה אוכל מהמטבח.
ולרי קפא. בעיניו התחילה להתגבש ההבנה. פניו נראו לו מוכרות.
— מרינה…? — לחש. — ויקטורובנה?
— אני.
— אבל את… היית בלונדון.
— עכשיו חזרתי. לפני שעה הפכתי לבעלת הבניין והחברה היחידה. עורכי הדין שלי כבר שלחו הודעה לבנק על הרישום.
ולרי צחק בחוסר נחת.
— את מבלבלת אותי. אי אפשר כל כך מהר… יש לי חוזה! זכות חתימה!
מרינה הוציאה את הטלפון והניחה אותו על השולחן, עם המסך למעלה. אפליקציית הבית החכם פתוחה.
— המנהל הכריח את המנקה לנקות את הנעל של ארוסתו, מבלי לדעת שכבר קנית את החברה והחלפת את המנעולים במשרד שלך — אמרה מרינה, מביטה לה בעיניים. — נסה עכשיו לפתוח את הדלת.
ולרי רץ לדלת האלון. משך את הידית. נעולה. הניח את הכרטיס האלקטרוני. אור אדום. שוב. אדום.
פניו הלכו והתרוקנו.
— מרינה ויקטורובנה — קולו רועד — אפשר לדבר? אסביר. זה מסובך מס, ניסיתי רק לעשות טוב!
— טוב? — ניגשה מרינה. — הרסת את עסקי אבא שלי. השפלת את האנשים שעבדו כאן עשרות שנים. פיסטה עובד על פרוטות, בעוד האישה שלך מטיחה בוץ בעבודה.
— זאת… האישה הזו? — ז’נה קפצה, הפילה כיסא. — ולרי, עשה משהו! היא משקרת!
— שקט! — צעק ולרי. — פשוט תקשיבי!
הוא שלח את ידו לעבר מרינה.
— מרינקה, סמכת עלינו… אביך האמין בי…
— בדיוק. סמך עליך. ואתה בגדת בזכרונו. מחר מתחיל הביקורת. אם חסר רובל בקופה — ואני יודעת שחסרים מיליונים — תיכנס לכלא. לזמן רב.
— אחזיר הכל! תן לי שבוע!
— יש לך חמש דקות לקחת את החפצים האישיים שלך. האבטחה כבר בבניין.
ולרי חיפש בנואשות את המפתחות בכיסו.
— ז’נה, בואי!
— לאן? — צעקה הארוסה. — לדירה השכורה שלנו? אמרת שהמסעדה שלך! אתה הבוס!
— מטורלת! — ירק ולרי וברח אל הגשם, בלי מעיל.
ז’נה נשארה במרכז החדר. הביטה בדלת הנעולה ובמרינה. אחר כך הרימה בגאווה את סנטרה, חיבקה את התיק שלה והלכה לעבר היציאה. רק החלקה על רצפה רטובה, כמעט נפל.
בערב, מרינה ישבה במשרדו של אביה. שום דבר לא השתנה, רק ריח הטבק של ולרי חדר לוילונות. היא פתחה את החלון, מאירה את האוויר הקר.
פתאום, מישהו דפק בדלת.
פיסטה עמד על הסף, מקמט את כובעו בידיו.
— מרינה ויקטורובנה… הילדים אמרו שהשומרים החדשים… עכשיו את הבוס.
— בוא, פיסטה. שב.
ישב בזהירות על שפת הספה מעור.
— זה באמת נכון? הגנב ההוא פוטר?
— פוטר. סופית.
— האל יברך אותך! — סימן צלב. — ואני… מה אעשה, זקן שכבר אני, עם כל השינויים האלה?
הוא הושיט את הנייר.
מרינה לקחה אותו, קרעה לחתיכות קטנות והשליכה לפח.
— אין פיטורים. מחר תמשיכו לעבוד. רק אל תהיה גנן.
— אז מה אני אהיה? — השתומם פיסטה.
— מנהל כלכלי. אני צריכה מישהו שיודע כל ברג בבניין ושאני יכולה לסמוך עליו. השכר… — ציינה סכום, שהוציא את עיניו של הזקן חוצה — יספיק לתרופות ולחיים.
פיסטה חפן את פניו בידיו. כתפיו רעדו. מרינה קמה, המלאה מים בכוס, ושמה את ידה על כתפיו הרזות.
— הכול יהיה בסדר, פיסטה. נחזיר את הסדר של אבא שלך. רק אפילו יותר טוב.
בחוץ הגשם פסק. העיר שתקה, עטופה בלילה. מרינה ידעה שממתינים לה בתי משפט, חובות ולילות ללא שינה. אבל לראשונה מזה זמן רב הרגישה שיש לה קרקע יציבה מתחת לרגליה.
כי את הלכלוך אפשר לשטוף. מצפון — לא.
