גרסה בעברית
הדלת ננעלה בכוח, כאילו הסערה עצמה פרצה פנימה לדירה.
תמונה ממוסגרת נופלה מהקיר, הזכוכית התפוצצה לרסיסים לרגלי סבטלנה. אך היא לא זזה. היא עמדה שם, מחזיקה ביד ספל קפה חצי ריק, כאילו העולם נעצר ברגע.
— ארזי את עצמך. עכשיו! — נשמעה קול.
ראיסה פטרובנה פרצה לדירה כמו פסק דין. על פניה ניצחון, בעיניה החלטיות קרה.
מאחוריה, נוטריון בלבוש שחוק התנשף, מחזיק חבילת מסמכים עבה.
סבטלנה הניחה לאט את הספל.
ידה לא רעדה.
היא חיכתה לרגע הזה כבר שלוש שנים.
שלוש שנים מאז אנדריי נהרג בתאונת האופנוע ההיא.
שלוש שנים מאז אמו התנהגה כאילו סבטלנה מעולם לא התקיימה.
ועכשיו היא עמדה שם. עם נוטריון.
— הדירה הזו הייתה של בני. לכן היא שלי! — ראיסה פטרובנה הביטה בסלון, כאילו כבר מעריכה היכן תעמוד הארון האהוב עליה. — יש לך שעה. ואל תעיזי לקחת שום דבר מהחפצים של אנדריי!
הנוטריון גרגר בגרונו, הסדיר את המשקפיים ופתח את המסמך.
— בהתאם לצוואתו של המנוח סמיאונוב אנדריי ויקטורוביץ’, שנערכה שבועיים לפני מותו…
משהו נשבר בחזה סבטלנה.
צוואה?
שבועיים לפני התאונה?
באותו זמן הם התווכחו. אמו של אנדריי דרשה שוב שיעברו לגור אצלה. אנדריי, כועס, טרק את הדלת ונסע לשלושה ימים.
יכול להיות שבאותו רגע…
— כל הנכסים עוברים ליורשת היחידה, לאימו, ראיסה פטרובנה סמיאונובה — קרא הנוטריון בקול מונוטוני.
סבטלנה התיישבה לאט על הספה.
לא הכאב הכריע אותה.
אלא ההבנה של הבגידה.
שבע שנים יחד.
תוכניות משותפות.
ילד, עתיד, תקווה.
ואחרי מריבה משפחתית רגילה… אנדריי השאיר את הכל לאימו.
— הזמן רץ! — ראיסה פטרובנה הביטה בברור בשעונה. — השאירי גם את כל המפתחות כאן. את כולם!
סבטלנה קמה.
בתנועותיה היה משהו מוזר.
לא פחד.
לא ייאוש.
אלא נחישות קרה ומפחידה.
בשקט, היא חלפה לצד חמותה והלכה לעבר חדר השינה.
ראיסה פטרובנה גיחכה בהנאה.
היא חשבה שהכלה כבר נשברה.
אבל סבטלנה לא התחילה לארוז.
היא פתחה את הארון והוציאה קופסה קטנה.
מלאה במסמכים.
חוזה מכר.
קבלות תשלומי משכנתא.
דפי חשבון בנק.
שבע שנים.
מעל לשני מיליון רובלים.
מהשכר שלה.
היא עבדה כאחות בבית חולים פרטי, בעוד שעסקיו של אנדריי רק החלו.
סבטלנה נשאה את העומס.
כמעט לבד.
היא חזרה לסלון, מחזיקה את התיק עם המסמכים.
ראיסה פטרובנה כבר חיפשה, פתחה ארונות, בדקה הכל כאילו מחפשת שלל.
— ראיסה פטרובנה — קולה של סבטלנה היה רגוע מדי. — תסתכלי על זה.
היא פרסה את הניירות על השולחן, כמו שחקנית קלפים חושפת את ידיה.
— הנה חוזה המכר. הדירה על שם אנדריי, כן. אבל הנה התשלומים. כולם מחשבוני.
שני מיליון שלוש מאות אלף רובלים.
במהלך ארבע שנים.
הנה דפי הבנק.
הנה חוזה העבודה שלי.
ראיסה פטרובנה משכה בכתפיה.
— ומה מזה? היית אשתו. זו חובתך! הדירה הייתה שלו. הצוואה שלי. ארוזי!
הנוטריון גרגר שוב בגרונו.
— למעשה… אם האישה תוכל להוכיח את תרומתה הכספית…
— שתוק! — צעקה ראיסה פטרובנה. — אתה עשית את עבודתך!
אך הנוטריון לא זז.
— ראיסה פטרובנה… זה לא פשוט כל כך. בית המשפט עשוי להכיר בזכותה של סבטלנה איגורייבנה על חלק מהדירה.
— איזה בית משפט?! יש לי צוואה!
סבטלנה החזירה את המסמכים.
— אני מציעה שנפתור זאת בדרכי שלום. את תקבלי את חצי הירושה. אני אשמור את מה ששילמתי. נמכור את הדירה וניפרד.
— אף פעם! — ראיסה פטרובנה אדמה פניו. — לא תקבלי אגורה!
סבטלנה הנהנה בראש.
— בסדר.
אז נתראה בבית המשפט.
עד אז, אני נשארת כאן.
זה גם הבית שלי.
השבועות הבאים הפכו לגיהינום.
ראיסה פטרובנה לא עזבה.
היא תפסה את חדר השינה.
זרקה את חפצי סבטלנה.
בשעות הבוקר המוקדמות רעשה, הפעלה את הטלוויזיה בקול רם, קראה לחברות שהתווכחו בקול:
— תראו כמה היא אינגרטית!
סבטלנה שתקה.
עבדה.
הישרדה.
שני חודשי מלחמה.
סקנדלים.
סחיטה.
שיחות למשטרה.
הדיון נקבע לסוף החודש השלישי.
בערב שלפני, ראיסה פטרובנה הביאה אדם נוסף לגור: אחיינה, ויקטור.
סבטלנה התקשרה.
— מיכאיל? כאן סבטלנה. אני צריכה שמירה. עכשיו.
ארבעים דקות לאחר מכן הגיעו שני שומרים וויקטור הוצא החוצה.
החלטת בית המשפט הייתה ברורה:
סבטלנה זכאית לחצי הדירה.
החצי השני שייך לראיסה פטרובנה.
ראיסה פטרובנה פרצה בזעם.
— זה בלתי צודק!
— ניתן לערער על ההחלטה — סיכם השופט.
חודש לאחר מכן, הדירה נמכרה.
ראיסה פטרובנה לא הצליחה לקנות את חלקה של סבטלנה.
הרוכשים היו משפחה צעירה.
במחיר טוב.
בבנק, כשהכסף נכנס, ראיסה פטרובנה זמזה במרירות:
— לקחת ממני את זיכרון בני!
סבטלנה רק הנידה בראש.
— אני לא לקחתי.
אתה הרסת הכל.
בחרת במלחמה.
ובמלחמה אין מנצחים.
רק שורדים.
שבוע לאחר מכן, סבטלנה עברה דירה.
עבודה חדשה במוסקבה.
דף חלק.
לקחה רק תמונה קטנה של אנדריי, בשרשרת.
לא את זיכרון הבגידה.
אלא הוכחה לשבע שנות אהבה אמיתית…
…לפני שאמו של אנדריי רצתה את הכל לעצמה.
