— תפני מיד את חדר השינה בקומה השנייה. רצוי עכשיו — אמרה חמותי בטון שלא הותיר שום מקום לדיון, תוך כדי שהיא משליכה שלוש מזוודות ענק משובצות על אי המטבח שלי, שאני עצמי הזמנתי מנגרייה מעץ אלון מלא, אחרי שבועות של ויכוחים עם בעלי המקצוע.
— ותארזי את החפצים האישיים שלך בקופסאות ותעבירי אותם למחסן החיצוני. מחר מתחיל הריטריט. אנחנו לא רוצים שה“דברים” שלך יביכו אותנו מול האורחים.
לגמתי בשקט מהקפה שלי מהספל האהוב עליי. לא הרגשתי כעס. משהו חד בהרבה השתלט עליי: שלווה קרה, צלולה. הסתכלתי על זינאידה פבלובנה, אחר כך על בתה דאשה מאחוריה, ולבסוף על בעלי ואדים. הוא בחן בריכוז את חיבורי הלמינציה ברצפה, כאילו שם מסתתרת משמעות החיים.
— ריטריט? — שאלתי בשלווה. — איזה ריטריט?
— אה, אניה, אל תעשי כאילו את לא יודעת! — דאשה גלגלה עיניים. השיער שלה היה אסוף ל“קוק מרושל”, שעלה שלושת אלפים רובל במספרה.
— אמרתי לך כבר באביב. אני משיקה ריטריט משלי: “נשימת היקום – התעוררות השפע”. חמש עשרה נשים VIP ממוסקבה. מחר בשעה עשר מגיע הסעה.
הנחתי את הספל. צליל החרסינה נשמע חזק מדי.
— ולמה בדיוק זה קורה בבית שלי?
חמותי פרשה ידיים.
— איזו שאלה זו? זה הקן המשפחתי שלנו! אתם נשואים, הכל משותף!
— דאשה צריכה להתחיל — המשיכה. — ואת, כאישה, צריכה לתמוך בה. החלטנו שזה יהיה קבוע. כל סוף שבוע.
דאשה הוסיפה בהתלהבות:
— הלקוחות משלמות שבעים אלף לסוף שבוע! הזמנתי קערות שירה מנפאל, מיטות עיסוי, קייטרינג, משפיעניות… הכל מוכן. אני רק צריכה את המקום, והבית הזה מושלם.
המבט שלי עבר דרך החלונות הפנורמיים אל היער שבחוץ. זה לא היה “מקום”. זו הייתה החיים שלי. הכסף שלי. העבודה שלי. השנים שלי.
ואדים… הוא פשוט גר פה.
— ואדים — אמרתי בשקט. — יש לך משהו לומר?
הוא כחכח בגרון.
— אניה… תהיי קצת גמישה. זה רק כמה ימים בשבוע. דאשה לקחה הלוואה…
— שלושה מיליון! — התפרצה דאשה בגאווה.
— עם הדירה של אמא כערבות! אבל זו השקעה! יוגה, משפיעניות, קערות מנפאל… זה יצליח!
חיוך קטן, כמעט עייף, עלה בזווית פי.
— אני מבינה.
קמתי.
— בואו נבהיר משהו.
העברתי יד על השיש.
— דבר ראשון: הבית הזה שלי. משפטית. לגמרי.
— דבר שני: מה שאתם מתכננים כאן זו פעילות מסחרית.
— דבר שלישי: מעולם לא נתתי אישור לזה.
דאשה צחקה.
— אישור? למי אכפת? מחר מגיעות האורחות!
חמותי הנהנה.
— אל תתחילי עם ענייני חוק. המשפחה חשובה יותר.
ואז ואדים התקרב. הכרתי את הרגע הזה.
— אל תעשי סצנה. תהיי בוגרת. לכי למחסן לכמה ימים.
ידו נגעה בזרועי.
ובאותו רגע משהו בי נשבר סופית.
הסרתי את ידו לאט.
— ואדים.
קולי היה רגוע.
רגוע מדי.
— מחר אני מגישה בקשה לגירושין.
שקט.
חמותי החוירה.
— גירושין? בגלל ריטריט?!
— לא בגלל הריטריט — עניתי. — בגלל הכול.
דאשה התפרצה:
— אז אנחנו נזרוק אותך מפה!
חייכתי.
— לא.
שלפתי את הטלפון.
— אתם תלכו.
לחצתי על כפתור.
אבטחה.
שמונה דקות אחר כך עצר רכב שטח שחור ליד השער. שני אנשי אבטחה נכנסו לשטח. האוויר השתנה מיד.
ואז הכול התפרק: צעקות, בהלה, מזוודות שנאספו בחיפזון. ואדים גרר בשקט את המזוודה שלו — זו שאני כבר ארזתי בשבילו.
כשהשער נסגר מאחוריהם, השתרר שקט.
סוף־סוף שקט.
בבוקר שלמחרת ישבתי במרפסת עם קפה.
רק אדם אחד עמד ליד השער.
ואדים.
— אניה… — קולו נשמע דרך האינטרקום.
— שכחתי את המטען שלי… ו… הם הגזימו לגמרי.
לא עניתי.
לקחתי את הטלפון.
לא כדי לפתוח את השער.
אלא כדי להזמין שליח.
כעבור שעה כל החפצים שלו — כולל הערסל האהוב עליו — כבר היו בדרך לדירתה של זינאידה פבלובנה.
תשלום במזומן בעת מסירה.
