פקק הפלסטיק של הטוש פגע במחיצת הזכוכית בצליל יבש וחד, ואז התגלגל בקשת לא צפויה ונעלם מתחת לספה מעור, כאילו מעולם לא התכוון לחזור למקומו.
— סליחה… אתם באמת לועגים לי עכשיו? — קולה של אינגה ואלרייבנה כמעט שלא התרומם. הוא היה שקט יותר מאשר כועס. ובכל זאת, עבר דרך חדר הישיבות כמו משב רוח קר. שלושה עשר אנשים נדרכו בו־זמנית.
הם היו בקומה עשרים ושמונה. מעבר לחלון הפנורמי העיר טבעה בדמדומים אפרפרים, ובפנים מרכז הלוגיסטיקה “Global-Transit” נראה כמו אקווריום סגור ומחומם מדי: זמזום מחשבים ניידים, ריח מר של קפה, צווארונים מהודקים ומיוזעים.
כבר יומיים שאף אחד לא באמת יצא משם.
— ואלרייבנה… תבינו אותנו — ואדים סידר בעצבנות את החולצה המגוהצת שלו. קולו רעד, אבל הוא ניסה להישמע תקיף. — הרצנו את המודל חמש פעמים. הצומת הדרומי לא עומד בעומס. אם נעביר למסלול הגיבוי, כל המערכת תיעצר עד הרי אורל.
— המערכת לא טועה — אמרה אינגה בשקט. — היא רק מראה את מה שדחסו לתוכה.
היא סקרה את השולחן. שלושה עשר האנליסטים מצאו בו־זמנית משהו “דחוף ביותר” במחשבים שלהם.
— עבורכם זה חוזה של מיליארדים — המשיכה. — עד מחר בשמונה בבוקר אני רוצה פתרון. לא הסברים.
היא הסתובבה ויצאה.
הדלת נסגרה חזק מדי.
נשאר שקט.
— הולכים לעשן. עכשיו — מלמל ואדים.
והחדר התרוקן כאילו מעולם לא עבדו בו אנשים.
אבל הלוח הלבן הענק נשאר. רשת כאוטית של קווים אדומים ושחורים: מבוי סתום, צמתים עמוסים, מספרים מחוקים. מערכת שכבר דמתה יותר לאורגניזם על סף קריסה מאשר ללוגיסטיקה.
במסדרון נשמע חריקה קצבית ורכה.
דניס דחף עגלת ניקיון. ראש המגב טפטף לאט מים בניחוח לימון. הוא היה בן שלושים ותשע, אבל הידיים והמבט שלו נראו מבוגרים יותר.
הוא נעצר ליד קיר הזכוכית.
בפנים, חדר הישיבות עוד רטט ממתח.
ואז הוא ראה את הלוח.
הוא לא ראה מספרים.
הוא ראה מבנה.
פעם היה מהנדס גשרים. בראשו מספרים תמיד הפכו לחומר: מאמץ, נקודות תמיכה, נקודות שבירה. גם עכשיו זה קרה.
המערכת דחסה את כל התנועה לצוואר בקבוק אחד צר. כמו גשר שכל העומס שלו נשען על עמוד יחיד. טעות אחת בחלוקה… והכול קורס.
דניס נכנס פנימה.
אף אחד לא שם לב אליו.
הוא הרים טוש.
— היי! מה אתה עושה?! — נשמע קול מאחוריו.
ואדים עמד בפתח.
דניס לא הסתובב.
— תתרחק מהלוח! — ואדים התקרב. — אתה מנקה. תחזור למגב שלך.
דניס הסתובב לאט.
הרגע נמתח.
ואז חזר ללוח, ובתנועה אחת מחק צומת אדום בקו כחול עבה.
— השתגעת?! — ואדים צעק. — אתה הורס הכול!
דניס לא ענה.
הוא צייר עוד קו. ועוד אחד.
פתאום המערכת כבר לא הייתה צינור אחד — אלא הסתעפות.
היא התחילה “לחיות”.
— זה… זה מגוחך! — ואדים כבר צעק. — אתה מעמיס על כל הרשת!
אז הופיעה אינגה בדלת.
היא נעצרה.
האוויר השתנה.
— מה קורה כאן?
— האיש הזה הורס את המודל! — ואדים אמר במהירות.
אינגה התקרבה. מבטה עבר על הקווים הכחולים.
היא לא דיברה מיד.
— מי עשה את זה?
— אני — אמר דניס בשקט.
שתיקה.
— זה לא יכול לעבוד! — ואדים צחק בעצבנות.
אינגה הרימה את הטאבלט שלה.
— תבדקו.
— זה לא רציני…
— תבדקו.
שבע דקות.
המסך הפך לירוק.
העומס הקריטי נעלם.
ירידה של שמונים אחוז.
המערכת התייצבה.
שתיקה.
— שם? — שאלה אינגה.
— דניס סובולב.
— השכלה?
— הנדסה. שלושה סמסטרים.
— למה לא סיימת?
דניס הביט הצידה לרגע.
— החיים הפריעו. אשתי חלתה… ואז מתה. נשארתי עם הבת שלי.
אף אחד בחדר לא זז.
— תבוא מחר — אמרה אינגה.
ואדים צחק, אבל אף אחד לא הקשיב לו.
למחרת דניס יצא מדירה קטנה.
— אבא, לאן אתה הולך? — שאלה הילדה.
— לעבודה.
הילדה נתנה לו דינוזאור פלסטיק קטן.
— הוא אמיץ. לא מפחד מכלום.
דניס חייך.
במשרד כולם הסתכלו עליו נכנס.
כמו תקלה במערכת.
אבל מהר מאוד הוא הפך לזה שמוצא תקלות.
וכשהוא דיבר — צחקו עליו.
— תחזור לניקיון!
אבל אינגה הסתכלה עליו פעם אחת — ולמחרת כבר לא היה מנקה.
הוא היה ראש צוות.
המערכת התחילה לעבוד.
אבל הצוות התחיל להתפרק.
וכשאינגה שאלה אותו:
— למה אתה לא נלחם חזרה?
דניס משך בכתפיים.
— אני לא רוצה לדרוך על אנשים.
— אז אתה לא יכול להישאר כאן.
— אז אני הולך.
הוא הניח את כרטיס הכניסה.
המערכת הפכה מושלמת בלעדיו.
אבל הוא נעלם.
חודש אחר כך אינגה מצאה אותו בשכונת מגורים. דניס תיקן אופניים עם ילדים.
— אתה שייך לכאן — אמרה.
דניס הניד בראש.
— לא.
שתיקה.
— אם תחזור, זה יהיה בתנאים אחרים — הוסיפה אינגה.
הדינוזאור הקטן זז בכיסו של דניס.
הוא חייך.
— אז רק לפי הכללים שלי.
— סיכמנו.
ולראשונה נראה שהמערכת והאדם מדברים באותה שפה.
