— מושלם!
הערב התחיל כמו תמונה מתוך מגזין יוקרתי על חיי האליטה העירונית. כוסות הקריסטל נצצו באור חמים של נברשת מעוצבת, ובתוכן התנודד יין בורדו עמוק וקטיפתי. ריח ברווז צלוי עם תפוחים התמזג עם בשמי היוקרה של האורחים. הכול נראה מדויק, מוקפד, כמעט מושלם. אבל מתחת לפני השטח המבריקים כבר זמן רב הלך ונרקם משהו כבד ומחניק — סכסוך שעמד להתפרץ.
ארטיום ישב בראש השולחן, נשען לאחור בביטחון של אדם שמרגיש שהכול שייך לו. פניו, מעט תפוחות מחיי שפע והוללות, הבריקו באור הרך בזמן שסובב באיטיות את כוס היין שלו.
— תארו לעצמכם את ההלם התרבותי, — אמר בקול רם, חותך את צליל הסכו״ם. — בפעם הראשונה שלקחתי את נסטיה למסעדה נורמלית, היא הסתכלה על התפריט כאילו זו שפה עתיקה. לא היה לה מושג מה להזמין!
אולג ואשתו מרינה חייכו בנימוס, אך במבוכה. זה לא היה מצחיק, אבל איש מהם לא העז להפסיק אותו.
נסטיה ישבה בקצה השני של השולחן. גבה זקוף, כמעט נוקשה. היא לבשה שמלה כחולה כהה אלגנטית — בחירה של ארטיום — אך מבטה היה מרוחק. היא חתכה בשקט את האוכל, הסכין חורקת קלות על הצלחת.
— די, טיום, — ניסה אולג בעדינות. — למה לחזור לזה? אתם כבר שנים יחד.
— כי היא שוכחת מאיפה באה, — השיב ארטיום בקלילות. — ואני רק מזכיר לה.
הטון היה קליל. המשמעות — לא.
נסטיה הניחה לאט את המזלג. משהו בתוכה השתנה. הפגיעה הישנה התחלפה בשקט קר וחד.
— מספיק, — אמרה בשקט.
— מה קרה, נעלבנו? — צחק ארטיום. — אל תשכחי, בלעדיי היית עדיין בכפר שלך.
דממה ירדה על השולחן.
— אתה נהנה להשפיל אותי? — שאלה נסטיה.
— אני מחנך אותך, — חייך.
היא קמה.
ברוגע הרימה את המגש הגדול עם הברווז החצי נאכל, מכוסה ברוטב סמיך וכהה. היא ניגשה אליו.
— אתה רוצה עוד רוטב? — שאלה בקול יציב.
— ברור, — צחק.
בתנועה אחת חלקה היא הפכה את המגש.
הרוטב השומני נשפך על ברכיו, כתמים כהים התפשטו מיד על המכנסיים היקרים. חתיכות בשר החליקו ונמרחו.
שקט.
— בתיאבון, — אמרה בקור.
האורחים מיהרו לעזוב. הדלת נסגרה בלחישה.
ארטיום הביט בעצמו בהלם, ואז הרים את מבטו.
— את מבינה מה עשית? — שאל בשקט מאיים.
— כן, — ענתה. — סוף סוף עשיתי משהו.
— זה הבית שלי. הכסף שלי, — לחש בכעס. — את כלום.
נסטיה הרימה את כוס היין ולגמה לאט.
— כבר לא.
— לאן תלכי? — צחק. — אין לך כלום!
— יש לי, — אמרה ברוגע. — פשוט אף פעם לא הסתכלת.
זו הייתה הסדק הראשון.
— הגשתי בקשה לגירושין, — הוסיפה. — ואני עוזבת.
המילה ריחפה באוויר.
— מגוחך, — אמר, אך קולו כבר רעד.
הוא פרץ לחדר השינה, פתח את המזוודות והחל להשליך בגדים, בוחן כל פריט.
— זה שלי… את זה אני קניתי… את זה את לא לוקחת…
הוא פעל באובססיביות.
נסטיה רק הביטה.
— אתה יודע מה ההבדל בינינו? — אמרה בשקט. — אני יכולה לבנות את עצמי מאפס. אתה אף פעם לא בנית כלום.
— שקר! — צעק.
— לא. זו פשוט אמת שלא שמעת.
הוא קפא.
היא סגרה את המזוודה.
— להתראות.
אבל הוא לא ויתר.
— המעיל נשאר. וגם הנעליים.
בלי מילה היא הורידה אותם והשליכה לרצפה. הוציאה נעלי ספורט ישנות ונעלה אותן.
ואז — במקום לצאת — חזרה לסלון.
היא הרימה את בקבוק היין היקר.
— אל תעזי! — צעק ארטיום.
מאוחר מדי.
היין האדום נשפך על הספה הבהירה, נספג בה כמו כתם שלא יימחק. הוא התפשט על השטיח.
ארטיום קרס על ברכיו.
נסטיה לקחה קערת סלט ושפכה אותה על הכורסה האהובה עליו.
— זו המציאות, — אמרה בשקט.
הוא הביט סביבו, רועד.
— הרסת הכול…
— לא, — ענתה. — רק חשפתי מה זה באמת.
היא פנתה לדלת. גלגלי המזוודה נשמעו חרישית.
— את מפלצת, — לחש.
היא נעצרה לרגע.
— לא. אני סוף סוף חופשייה.
הדלת נסגרה.
שקט מילא את הדירה.
ארטיום עמד בין ההריסות — יין, שומן, חפצים מפוזרים — ולראשונה בחייו לא היה לו את מי להאשים.
רק את עצמו.
