המשטרה קיבלה דיווח פתאומי על מסחר בלתי חוקי בפינת הרחוב הראשי ושלחה מיד סיור. ברגע שהניידת עצרה במקום שצויין, השוטרים נתקלו במראה שהקפיא מיד את התלהבותם: אישה זקנה וקטנה עמדה ליד תיבת הירקות הקטנה שלה. עגבניות, גזרים ומלפפונים היו מסודרים בקפידה, כמעט כאמנות, כאילו מישהו רצה שיראו כמו בחנות קטנה ומסודרת באוויר הפתוח. האישה לבשה סוודר בלוי וחצאית דהויה, ושיערה האפור נפל בעדינות על כתפיה. פניה גילפו שנים של דאגה, עייפות ומאמץ מתמשך, ועיניה, למרות עייפותן, הקרינו חום, כמעט ידידותי.
— סבתא, את יודעת שמסחר ברחוב אסור? — פנה אחד השוטרים, מנסה להסתיר את הרעד בקולו שנגרם מהמראה של הדמות הקטנה.
— אני יודעת, יקירי — נשפה הזקנה, בקול שקט ושביר תחת משקל היומיום. — אבל אני חייבת להרוויח כסף עבור תרופות לבני החולה. אין לי אף אחד שיכול לעזור לי. כל זה צמח בגינתי… אני באמת לא עושה שום דבר רע.
השוטרים הביטו זה בזה, גלוי בבירור שבין חובת העבודה לבין חמלה. החוק היה ברור ובלתי מתפשר, אך ליבם החל להתרכך.
— הפעם נעבור לסדר — אמר הקשיש יותר, בקול נוקשה אך עם נגיעה של הקלה וחמלה. — אבל חפשי דרך אחרת להתפרנס. שוטרים אחרים אולי לא יהיו סלחניים כל כך.
— כן, כן, כמובן — השיבה האישה, בעיניה הופיעה דאגה, כאילו חיכתה לרגע שהשוטרים ייסעו ותישאר לבדה.
— מכיוון שאנחנו כאן, נקנה ממך כמה ירקות — הוסיף השוטר השני, מנסה להקל על המתח בחיוך. — נעשה מעשה טוב.
— אין צורך, ילד שלי — השיבה במהרה, מנענעת בראש. — כבר יש לי הרבה לקוחות.
— הרבה לקוחות? — השתומם השוטר, מסתכל ברחוב הריק כמעט לחלוטין. — אבל כאן אין אף אחד.
— או… הם באים בבוקר — צחקה הזקנה, בעיניה ניצצה ניצוץ שובב. — פשוט לא הייתם כאן אז.
— טוב, לפחות ניקח כמה עגבניות — התעקש השוטר, מנסה לשמור על השיחה בטון ידידותי.
— אין צורך, ילד שלי — חזרה על כך, קולה רועד, ידיה מעט רועדות, כאילו הקור חודר לעור. — תשאירו לאחרים.
הסיור עמד דומם לרגע. האוויר היה כבד בלחות הבוקר, והשמש זורחת בהדרגה, מאירה את האבנים הישנות ומטילה צללים ארוכים. אחד השוטרים זעף, התכופף בזהירות ואחז בעגבנייה. הביט בה מקרוב; עיניו התרחבו בפחד ופניו התקשו ברגע אחד.
— עצרו אותה. מייד.
— מה? מה קרה? — שאל הקולגה המופתע, לא יכול להאמין לשמוע את מה ששמע.
השוטר הצביע על העגבנייה. על פני השטח שלה היו סימנים זעירים, כמעט בלתי נראים של דקירה, כאילו מישהו הזריק חומר בעזרת מחט. הדבר עצמו נצפה גם בירקות האחרים — מדויק, עדין, אך חד משמעי.
החקירה שהחלה מיד גילתה אמת מחרידה: תחת המסכה של סבתא חסרת אונים הסתתרה אישה שמכרה חומרים אסורים במשך שנים. בביתה נמצא בנה — נכה, אך מוכשר בצורה יוצאת דופן בהכנת החומרים הללו. האם הפיצה אותם ומכרה אותם, מסתירה את הסכנה האמיתית מאחורי ידיים רועדות וחיוך מתוק, סבתאי, שמרמה כל מי שהביט בה באופן שטחי.
העולם קיבל שיעור אכזרי: הרוע יכול להופיע בצורתו התמימה ביותר. החיוך העדין ביותר, הפנים הזקנות מלאות דאגה ועייפות — כל אלה יכולים להסתיר סודות אפלים ומסוכנים עד מוות. השוטרים, שבתחילה רצו להראות חמלה וטוב לב, נאלצו להתמודד עם העובדה המפחידה שלפעמים האדם הפחות חשוד הוא זה שמאיים על כל הקהילה.
בסופו של דבר, כאשר הניידות נסעו עם האישה המעצרת, הרחוב חזר לשקטו הרגיל והשמש של הבוקר האיר את הסצנה כאילו לא קרה דבר. אך בלב השוטרים נותרה תחושת אי-שקט ותזכורת שהעולם מלא אשליות, והמראה התמימי יכול להסתיר אימה שלא ניתן לדמיין.
