הנכד עמד בקצה המזח הישן מעץ וחייך חיוך רחב, כאילו עמד לעשות בדיחה תמימה בלבד. מאחוריו השתקפה פני האגם הכהה באור הדמדומים החיוור. רוח קרה חלפה על פני המים, ויצרה גלים קטנים שהתנפצו אל עמודי העץ הישנים והבלויים.
— סבתא, את זוכרת? תמיד אמרת שלא למדת לשחות, אבל שחלמת שתלמדי יום אחד.
האישה הקשישה הידקה בעצבנות את הצעיף סביב כתפיה. רק המחשבה על המים העמוקים האיצה את פעימות ליבה.
— כן… אמרתי את זה. אבל אני מפחדת ממים. מאוד מפחדת. אל תתבדח על זה.
הנער בן התשע־עשרה צחק בבוז.
— נו באמת. את תמיד מגזימה.
היא נסוגה צעד אינסטינקטיבי לאחור, אבל הוא היה מהיר יותר.
דחיפה קלה בגב — לכאורה משחק, אבל מספיקה כדי לאבד שיווי משקל.
לרגע נורא אחד ידיה נופפו באוויר. ואז היא נפלה מהמזח אל תוך המים הקפואים של האגם.
הקור בלע אותה מיד.
כשהצליחה לעלות מעל פני המים, היה בעיניה פחד אמיתי.
— תעזרו לי… אני לא יכולה…
קולה נשבר בשיעול ובנשימות נואשות. היא ניסתה לאחוז בקצה המזח, אבל ידיה הרטובות החליקו שוב ושוב מהעץ. הבגדים הספוגים משכו אותה למטה.
ועל המזח… הם צחקו.
— תצלמי את זה! זה מטורף! — צעקה הכלה כשהיא מחזיקה טלפון.
— סבתא זוכה באוסקר על ההצגה הזאת! — צחק הנכד השני.
בנה עמד מעט הצידה, ידיים בכיסים וחיוך עקום על פניו.
— היא רק מחפשת תשומת לב, זה הכול, — אמר באדישות.
האישה נעלמה שוב מתחת למים.
לרגע השתררה דממה, רק קול הגלים נשמע.
ואז היא עלתה שוב, משתעלת ונלחמת על נשימה — והצחוק נמשך.
— די כבר עם הדרמה הזאת, תעלי כבר! — אמרה הכלה בכעס.
אף אחד לא הושיט לה יד.
לבסוף, בכוחותיה האחרונים, הצליחה לאחוז בקצה המזח. אצבעותיה רעדו, ציפורניה נשרטו על העץ המחוספס כשהיא נמשכה לאט למעלה. לבסוף התמוטטה מותשת על הקרשים הרטובים.
מים נטפו משערה האפור. שפתיה רעדו. כל נשימה כאבה.
לאט לאט הצחוק נדם.
האישה התרוממה.
בלי צעקות. בלי בכי. בלי היסטריה.
רק מבט אחד.
קר. עמוק. בלי פחד ובלי תחנונים.
הנכד עוד ניסה לחייך, אבל הביטחון כבר נעלם מפניו.
— סבתא… זה היה רק בדיחה…
בלי לומר מילה, היא הוציאה את הטלפון מהתיק. ידיה הרטובות רעדו כשחייגה מספר.
— משטרה?
קולה הפך לפתע רגוע ויציב.
— אני רוצה לדווח על ניסיון רצח. יש לי סרטון הוכחה.
הפנים סביבו השתנו מיד.
— מה את עושה?! — לחשה הכלה, חיוורת.
— מה שהייתי צריכה לעשות מזמן, — ענתה בשלווה.
הכלה הסתערה בפאניקה כדי למחוק את ההקלטה מהטלפון שלה.
— נו, אמא, נמחק הכול ונשכח מזה! אל תעשי מזה סיפור! — התערב הבן בבהלה.
אבל האישה הייתה מהירה מהם. בתנועה חדה חטפה את הטלפון מידי הכלה.
— אל תעיזו, — אמרה בשקט, אבל בקול שלא סובל התנגדות.
לראשונה החיוך היהיר של הנכד נעלם לחלוטין.
— סבתא… את לא רצינית…
היא הביטה בו ארוכות.
— הבן המפונק שלך יישא באחריות על מה שעשה, — אמרה לכלה.
— ואולי יום אחד תביני איזה אדם גידלתם. או שאולי… הוא פשוט הפך להיות כמוכם.
הבן צעד צעד קדימה.
— אנחנו המשפחה שלך!
האישה הזדקפה לאט. גם בבגדיה הרטובים נראתה לפתע גבוהה וחזקה מהם.
— משפחה לא דוחפת אישה מבוגרת למים כשהיא יודעת שהיא לא יודעת לשחות ושיש לה פחד מוות מזה.
קולה היה רגוע — וזה מה שהפך אותו למפחיד כל כך.
— מחר אתם מחוץ לדירה שלי. אני לא אתמוך בכם יותר. אתם אנשים מבוגרים. תלמדו לקחת אחריות על המעשים שלכם.
אף אחד כבר לא צחק.
מרחוק כבר נשמעו סירנות משטרה מתקרבות.
