כשהקול של לריסה פילח את המסדרון שלנו, זה הרגיש כאילו מישהו פותח קופסת שימורים עם סכין קהה.
״הגענו! שנה טובה, משפחה יקרה! ואלרה, אל תעמוד כך — באנו להציל לכם את הסלטים לפני שיתקלקלו!״
עיקמתי את פני והנחתי לאט את ספל הקפה על השולחן. בחוץ היה יום ינואר אפור, כבד ואיטי כמו שלג רטוב. שלישי בינואר — אותו יום מבורך שבו כל המדינה מסתובבת בפיג׳מה, אוכלת שאריות סלט אוליבייה ומתאוששת ממרתון השנה החדשה.
לפחות כך קיוויתי שיהיה.
אבל כמובן, הכול הלך אחרת.
בבת אחת הדלת נפתחה בטריקה. אוויר קר נכנס פנימה יחד עם ריח חד של הבושם הזול של לריסה, שהיא קראה לו ״וינטג׳ יוקרתי״. אחריו הגיע רעם של מגפי חורף כבדים.
הידקתי את חגורת החלוק שלי ויצאתי למסדרון.
לריסה עמדה שם כמו מלכה פרובינציאלית בביקור. מעיל הפרווה החדש שלה נצץ באור המנורה — ברור שנקנה באשראי, כנראה עם התווית עדיין בפנים. לידה בעלה טוליק התנדנד בעצבנות עם שקית בירות זולות. שני בניה, בני שמונה ותשע, כבר רצו כמו חיות פרא אל חדר הילדים.
״לריסה״ אמרתי בקרירות, ״נהוג להודיע לפני שמגיעים״.
״נו, קטיה, אל תהיי ככה! אנחנו משפחה!״ היא דחפה לוואלרה את המעיל כאילו היה קולב. ״יש לכם עוד קוויאר? טוליק חולם על דגים כבר ימים. אצלנו אין כלום — הכול הלך על מתנות״.
בלי הזמנה הם נכנסו ישר למטבח.
כמו תמיד, לריסה התנהגה כאילו הדירה שלה. היא פתחה את המקרר, הוציאה מגשים ששמרתי לערב והחלה לפקד:
״ואלרה, תחתוך לחם! פרוסות עבות, אל תהיה קמצן!״
טוליק התיישב בכבדות על הכיסא שלי ופתח בירה, והקצף נשפך מיד על המפה.
״לחיים — למפגש!״
התיישבתי מולם.
ואלרה התרוצץ בעצבנות, חתך לחם, סידר צלחות. בעלי היה רך מדי. הוא אהב את אחותו, ריחם עליה תמיד, ושכנע את עצמו ש״לא שיחקה לה המזל בחיים״. קונפליקטים הפחידו אותו.
אבל ממני הוא פחד יותר.
וזה היה נכון.
״קשה עכשיו״ התחילה לריסה את שירת הקיטורים הרגילה שלה ומרחה חמאה בעובי אצבע על הלחם. ״העסק לא הולך, הלקוחות סופרים כל רובל. אבל צריך לחיות!״
היא הנהנה לעבר חדר הילדים.
״אגב, ארטם יושב במחשב? שיבוא לילדים, משעמם להם. שידליק להם סרטים או שישחק איתם״.
״ארטם עובד״ אמרתי קצרות. ״יש לו הזמנה״.
לריסה נופפה ביד וצחקה.
״עובד? בגיל ארבע־עשרה? נו באמת. בטח משחק משחקים. ילדים! לכו לטיומה!״
ובדיוק אז זה קרה.
בום עמום הרעיד את הבית.
ואז רעש חד של שבירה.
פלסטיק מתנפץ.
גרירת רהיטים.
ואלרה החוויר מיד.
״מה זה היה?!״
רצתי.
כשנכנסתי לחדר הילדים, קפאתי.
על הרצפה היו מפוזרים אלפי חלקי לגו צבעוניים.
כל הגאווה של ארטם.
לגו טכניק בוגאטי שירון — שלושת אלפים וחמש מאות חלקים, שלושה חודשי עבודה. כל בורג, כל גלגל — מורכב בסבלנות אינסופית.
ועכשיו — ערימה שבורה.
אבל הגרוע מכל היה לידו.
עם המסך כלפי מטה.
הטאבלט הגרפי שלו.
המסך היה מרוסק לחלוטין.
כתמים שחורים התפשטו כמו דיו שנשפך.
ארטם עמד ליד השולחן, חיוור כמו סיד. הידיים שלו רעדו.
הבני דודים נדבקו לקיר מפחד.
״רק רצינו לראות! זה נפל לבד!״
לריסה הופיעה בדלת, עדיין לועסת.
״אלוהים, למה עושים מזה דרמה? ילדים שיחקו. ארטם, למה אתה עושה פרצוף כזה? אלה הרי בני דודים שלך״.
ארטם הרים את העיניים.
״אמא… מחר אני צריך להגיש לוגו. אני לא אספיק עכשיו…״
״שטויות״ פלטה לריסה. ״תקנו חדש! קטיה, תגידי משהו! את הרי מרוויחה טוב. בגלל קצת פלסטיק עושים טרגדיה…״
הבטתי בה.
השפתיים השמנוניות.
פירורי הלחם על הסנטר.
הביטחון המתמיד שמגיע לה הכול.
ברגע ההוא נגמרה הסבלנות שלי.
״ואלרה״ אמרתי בשקט, ״קח את הילדים למטבח״.
בעלי קפא, אבל ציית.
״ואת, לריסה, נשארת כאן״.
יומיים לפני כן התקשר אליי הבוס לשעבר שלי.
פיוטר איליץ׳.
״קטיה, אחות של בעלך חייבת לי שלוש מאות אלף רובל. אני מגיש תביעה״.
ידעתי מיד מה יקרה.
אז קניתי את החוב.
בכסף שלי.
עכשיו היא עמדה מולי.
״הטאבלט עולה ארבעים אלף. הלגו חמש עשרה. חמישים וחמש אלף״ אמרתי.
״אין לי כסף!״ צרחה.
״ומה עם שלוש מאות אלף?״
היא קפאה.
הוצאתי את המסמכים.
״החוב עכשיו שלי״.
״לא…״
״כן. שלוש מאות שישים אלף״.
ואלרה נכנס.
״קטיה… מה קורה פה?״
״שב״
הוא התיישב מיד.
״לריסה חייבת כסף. וגם יש לה רכב״.
״את לא תקחי לי אותו!״ צרחה.
״נלך לבית משפט״.
היא התחילה לבכות.
״ואלרה! תעזור לי!״
״הוא לא יעזור לך״ אמרתי.
הבטתי בבעלי.
״גם הוא בחוב״.
שתיקה.
היא חתמה.
המפתחות נפלו על השולחן.
יומיים אחר כך הם יצאו ברגל.
בלי יהירות.
״באמת שילמת?״ שאל ואלרה.
״כן״
״למה?״
״כי אני אקבל יותר בחזרה״.
ואז נשמע קולו של ארטם מהחדר:
״אמא! מצאתי את הטאבלט הישן! הוא עובד!״
חייכתי לראשונה באותו יום.
״מצוין, בן שלי. והחדש ייקנה מהריביות של הדודה שלך״.
