המעלית הישנה נהמה בקול מתכתי עמוק, רעידה שעברה דרך התא הצר כאילו הקירות עצמם נושאים זיכרונות של כל מי שעמד כאן לפניה. האור בתקרה הבהב מדי פעם, והטיל צללים חיוורים ולא יציבים על פניה של דריה. היא סידרה את צווארון מעיל הצמר שלה, והשאירה את אצבעותיה לרגע על הבד, כאילו הוא יכול להרגיע את הסערה שבתוכה. הלב שלה דפק מהר מדי. הערב הזה לא היה עוד ארוחה — הוא היה מעבר בין חיים ישנים לחיים חדשים.
כשהמעלית נעצרה בפתאומיות קלה, צליל הנעילה חתך את מחשבותיה. הדלת נפתחה, וחום עטף אותה מיד — ריחות עשירים של דג אפוי ברוזמרין, לחם טרי, ומשהו עמוק יותר, כמעט תחושת בית.
— דריה, איליושה, סוף סוף! — קולה של תמרה וסילייבנה היה חם ואמיתי, בלי שום נימוס מאולץ. היא עמדה בפתח בביטחון טבעי, כאילו תמיד ידעה את מקומה בעולם. — תיכנסו מהר, בחוץ נורא. כאן הכול חם ונעים.
הדירה הייתה שטופה באור רך שהשתקף מהריהוט המסודר. ישובה ליד השולחן העגול, דריה הרגישה איך המתח בחזה שלה מתחיל להשתחרר לאט. קולו של אולג דמיטרייביץ׳ היה רגוע וחמים, הסיפורים שלו נפרשו כמו סצנות קטנות מהחיים. הצחוק של איליה מילא את החלל בקלילות, וכל פעם שהיד שלו נגעה ביד שלה — היא חזרה להווה.
בזמן הקינוח, כשאדים של תה צמחים עלו מהכוסות, תמרה קמה.
— דריוצ’קה, תוכלי להיכנס לחדר השינה? על השידה, ליד קופסת התכשיטים, יש משהו. תביאי אותו, אני רוצה להראות לך.
המסדרון נראה ארוך יותר ממה שהיה באמת. הצעדים שלה הדהדו ברכות. בחדר השינה שררה דממה כמעט מוחשית. שידת העץ הכהה נצצה בעדינות.
ושם זה היה.
קופסת פודרה קטנה מכסף.
במבט ראשון היא נראתה רגילה — אבל משהו בה משך את העין. המכסה היה מעוטר באמייל כחול: שושן מעודן כל כך, עד שנראה כמעט חי.
ידה של דריה התקרבה לאט. כשאצבעותיה נגעו במתכת, קור חד עבר בגופה.
היא הפכה את הקופסה.
“לאינגה. היחידה.”
האוויר יצא מריאותיה.
העבר לא דפק בדלת — הוא פרץ פנימה.
הסדנה של אביה. ריח עץ. קול השיוף. צעדים חסרי סבלנות של אמה. יום הולדתה השנים־עשר. שתי מזוודות ליד הדלת.
“אני רוצה יותר מהחיים האלה,” אמרה אינגה אז.
והדלת נטרקה.
— את מזהה את זה… — נשמע קול שקט מאחוריה.
דריה הסתובבה. תמרה עמדה בפתח, מבטה מלא הבנה.
— איך זה הגיע אליכם? — שאלה דריה בשקט.
תמרה התיישבה על קצה המיטה.
— פגשנו אותה פעם. היה יום קר. היא הייתה לבד… שבורה. שדדו אותה והשאירו אותה בלי כלום.
המילים נפלו כבדות.
— עזרנו לה, — המשיכה תמרה. — אבל מה שהכי הדהים אותי? היא לא הזכירה אותך אפילו פעם אחת.
אצבעותיה של דריה נסגרו סביב הקופסה.
— אז אין מה לומר — אמרה בשקט. — מבחינתי היא לא קיימת.
תמרה הנהנה והחזירה לה בעדינות את החפץ.
— אז זה שלך. זיכרון מאביך.
יום החתונה נראה כמו חלום. אור נשפך דרך החלונות הגדולים, פרחים לבנים מילאו את האוויר בריח עדין, ומוזיקה רכה זרמה ברקע. דריה חייכה — באמת.
ואז היא ראתה אותה.
בשירותים. אישה מנקה מול המראה. פנים עייפות… אבל המבט—
חד. מוכר.
מוכר מדי.
לרגע הזמן קפא ביניהן. ואז האישה הסיטה מבט ויצאה במהירות.
דריה לא הלכה אחריה.
אבל משהו כבר התחיל.
שלושה שבועות אחר כך, האישה הופיעה בצל ליד הבניין.
— דריה… — קולה היה צרוד.
לא היה עוד ספק.
— מה את רוצה? — שאלה דריה בקור.
לרגע הופיע משהו כמו חרטה על פניה — ואז נעלם.
— להתחיל מחדש… אני צריכה עזרה…
כשהיא סירבה, המסכה נפלה.
— את חייבת לי! — צעקה אינגה. — אני אמא שלך!
— לא — ענתה דריה. — כבר לא.
בבית הקפה האוויר היה כבד. אינגה ישבה בביטחון, מקישה באצבעותיה על הכוס.
— את תשלמי — אמרה.
תמרה הוציאה מסמך בשקט.
פניו של עורך הדין השתנו מיד.
— היא ויתרה על זכויות הוריות — אמרה דריה בשלווה. — מרצונה. לפני חמש־עשרה שנה.
שתיקה מילאה את החלל.
המבט של אינגה התערער. העתיד שדמיינה קרס.
היא קמה בפתאומיות.
ועזבה.
הגשם נקיש בעדינות על החלון.
דריה עמדה ליד איליה, ידם שלובה.
העבר כבר לא החזיק בה.
לראשונה בחייה… היא הרגישה חופשייה.
