כפית הכסף הכבדה פגעה בחדות בשפת גביע הקריסטל הדק. הצליל פילח את האולם היוקרתי כאילו היה פקודה, ומיד השתיק את המהום השיחות. נשף החתונה בן מאתיים האורחים השתתק ברגע אחד — ורק רשרוש עדין של שמלות משי נותר באוויר.
טאמארה גנאדייבנה קמה לאט. שמלת המשי הבורדו שלה כמעט נצמדה לגופה המרשים, ושרשרת זהב גדולה נצנצה באור הנברשות. סביבה עמד ניחוח כבד ומתוק, כה חזק שכמעט גבר על ריח הרוזמרין של הדג והעגל.
— אורחים יקרים! — פתחה בקול מתוק אך מתנשא. — היום בני, סטאס, נושא לאישה את הבחורה הזו… הטובה והצנועה, דריה.
היא עצרה לרגע והעבירה מבט על האולם, כאילו העניקה לכל אחד רשות קיום. דאשה ישבה זקופה, עיניה נעוצות בצלחתה. במרכזה, המפית הלבנה רעדה כמעט בלי להבחין.
— בעלי, בוריס — המשיכה טאמארה — ואני חשבנו הרבה איך לעזור לצעירים להתחיל את חייהם. כי לא כולם נולדים לשפע. יש כאלה שצריך לעזור להם… להרים אותם.
ההדגשה על המילה “להרים” הייתה חדה. היא הביטה לעבר אב הכלה.
איליה סטפנוביץ ישב בשקט בקצה השולחן. הוא לבש ז’קט קטיפה פשוט, מעט בלוי, בלי עניבה. הוא לא הביט באף אחד במיוחד, ואכל בשלווה, כאילו המבטים הבזויים כלל לא נוגעים בו.
— סטאסיק — אמרה לפתע טאמארה, מרימה את קולה בכוונה — תגיד למלצר לארוז את שאריות הבשר והגבינות. ניקח קצת לאילושקה. שיאכל לפחות משהו נורמלי.
— אמא… זה הכרחי? — שאל החתן בשקט, מסדר את צווארונו במבוכה.
— ברור שזה הכרחי! — צחקה. — שיאכל סוף סוף כמו שצריך. היין שהוא שותה יקר יותר מכל המלתחה שלו.
דאשה לא יכלה עוד לשתוק.
— בבקשה, די.
סטאס לחץ את ידה מתחת לשולחן, אך היא משכה אותה בעדינות והמשיכה להביט בצלחת.
— אל תתייחסי לזה, דאשה — לחש. — אמא שלי כזו. למה להרוס את הערב?
בוריס, אב החתן, גבר שמן ובעל פנים אדומות, גיחך בבוז.
— ומה הבעיה? — מלמל. — היא צודקת. אנחנו הוצאנו את המשפחה שלכם מכלום.
ואז פנה אל איליה.
— לפחות יכולת ללבוש ז’קט נורמלי. זה לא שוק פה, זה אירוע יוקרתי.
איליה הניח את המזלג, ניגב את פיו והביט בו בשלווה.
— בשבילי זה נוח. בגדים לא חשובים. מה שחשוב הוא האדם.
טאמארה צחקה.
— פה? במעגל הזה? כאן חיים לפי הופעה. ואתה, איליה, כנראה נכנסת מהדלת הלא נכונה.
באותו רגע הונח שטר של חמישים אלף על השולחן.
— מונית — אמרה בקרירות. — תחזרו הביתה.
שתיקה.
דאשה קמה לאט.
— מספיק.
— דאשה, אל תעשי סצנה! — סטאס ניסה לאחוז בידה.
— תשחרר אותי — אמרה בקור.
— משפילים את אבא שלי ואתה אוכל?
היא הסירה את טבעת האירוסין והניחה אותה במרכז השולחן.
— אתם לא המשפחה שלי.
האולם קפא. טאמארה צרחה, בוריס היכה על השולחן.
ואז איליה הרים את ידו.
הדלת נפתחה ומנהל המסעדה נכנס.
— איליה סטפנוביץ — קד קידה בכבוד. — מחלקת האבטחה של ההחזקה שלחה מסמכים דחופים…
פניו של בוריס איבדו את צבעם.
— איזה איליה סטפנוביץ?! — גמגם.
המנהל אפילו לא הביט בו.
— הוא הבעלים של המסעדה הזאת.
השתיקה הפכה כבדה, חונקת.
— אתה… הבעלים? — לחש סטאס.
— כן — השיב איליה בשלווה. — המקום הזה שייך לחברה שלי.
בוריס נסוג לאחור.
המנהל המשיך:
— חלק משמעותי מחשבון האירוע לא שולם.
— נשלם מחר! — מיהר בוריס.
— מחר כבר יהיה מאוחר מדי — אמר איליה בשקט.
מבטו עבר על כולם.
— החברה שלכם חייבת לנו כסף. החשבונות נחסמו.
פניו של סטאס התעוותו.
— דאשה… בבקשה…
היא הסתובבה והלכה לכיוון היציאה.
איליה הלך אחריה. האורחים פינו דרך בשקט, כמו גל שנפתח.
האוויר הקר בחוץ פגע בפניהם כמו שחרור. מכונית שחורה חיכתה בכניסה.
— לאן אנחנו נוסעים? — שאל איליה.
דאשה חייכה קלות.
— הביתה, אבא.
דלת המכונית נסגרה, והמנוע התניע בשקט.
בתוך האולם ישבה טאמארה גנאדייבנה קפואה, ובוריס הביט בחשבון האינסופי.
וכל מה שנראה קודם כפאר — התפורר באותו רגע, בהתנגשות השקטה בין כוח למסכות.
