היה זה יולי — שיא הקיץ — והחום השתרע מעל דרכי העפר כמו מעטה סמיך, כמעט מוחשי. האבק שהעלו המכוניות המעטות שעברו לא שקע במשך שעות; הוא ריחף באוויר כערפל זהוב, רועד בתוך הדממה. אפילו החלונות הפתוחים של ה“מוסקביץ׳” הישנה לא הביאו הקלה: רוח לוהטת חדרה פנימה, נושאת עמה ריח לענה מיובשת ותלתן חרוך שמש.
דמיטרי רומנוביץ׳ ורסוב — גבר חסון, מעט כפוף, שערו דהוי מהשמש — נהג בזהירות על הדרך המשובשת, עוקף שוב ושוב בורות בכביש. מדי פעם הביט באשתו שישבה לצדו, ידיה מונחות מגוננות על בטנה הגדולה שכבר ירדה מטה.
— לא מטלטל אותך יותר מדי? שאל שוב ושוב, כשהוא מאט לפני קטע קשה במיוחד. — הדרך הזו היא עונש. כבר שנים מבטיחים לסלול אותה עד זאוזיורנויה… וכלום לא קורה.
אלנה, אישה שקטה ובהירת שיער עם עיניים אפורות רכות, חייכה בעייפות אך בשלווה.
— הכול בסדר. התרגלתי, מיטיה. עם רומה עוד עבדתי בשדה עד היום האחרון מאחורי הקומביין. עכשיו לפחות אני יושבת בנוחות… זה כמעט מותרות.
— ובכל זאת… מלמל דמיטרי והסיט את כובעו לאחור. — החום הזה מחליש גם אותי, ואת סוחבת הכול…
הם חלפו על פני חורשת ליבנים, ולפתע נפרש לפניהם הכפר סבטלויה: בתים פזורים ליד האגם, מים כסופים, ירוק עמוק של גנים ומטעים. אלנה נאנחה וליטפה את בטנה.
— אל תדאג כל כך, מיטיה. הזקנה ורווארה מזלסיה אמרה לי אתמול: “פנייך פורחות כמו פרג — כשאם נעשית יפה יותר, זו בת.” גם הדודה רייסה מהדואר אומרת אותו דבר. היא אף פעם לא טועה.
דמיטרי הגביר מעט את המהירות. כבר שבועות שכל הבית דיבר רק על ילדה. אחרי שני בנים — רומן וגריגורי — אלנה חלמה על בת, והרעיון הזה התפשט כמו ודאות שקטה בכל הבית ובכפר כולו.
— ילדה זה לא רע… אמר בהרהור. — הייתי מלמד אותה לרכוב על אופניים…
— את הבנים גם לימדת.
— עם בנים זה אחרת… הם לומדים לבד. אבל עם בת… — היסס — עם בת הייתי עדין יותר.
כשהגיעו, שני הבנים רצו לחצר. רומן, בן אחת-עשרה, כבר גבוה ושזוף, וגרישקה בן השמונה, בלונדיני ומנומש, מלא אנרגיה.
— אבא! מה הבאת?
הם הסתערו על הרכב בצהלה. אלנה נכנסה באיטיות לבית כשהיא נשענת על בעלה.
בערב ישבו מתחת לעץ התפוח. האגם היה חלק כראי והכוכבים הראשונים השתקפו בו. אלנה דיברה בשקט על העתיד: על בת שתלמד אותה לתפור, לשיר שירים ישנים, לייבש יחד תפוחים.
דמיטרי הנהן: “זו תהיה ילדה.”
אבל באותו לילה לא הצליח להירדם. משהו כבד ולא ברור לחץ עליו. ילד שלישי פירושו אחריות. הזמנים היו לא יציבים, העבודה לא בטוחה. אבל הוא לא אמר דבר.
תשעה ימים אחר כך החלו הצירים. דמיטרי הסיע אותה במהירות לבית החולים והמתין שעות. לבסוף יצאה המיילדת.
— מזל טוב. בן בריא.
דמיטרי קפא.
— בן?
הדימוי שבנה בראשו קרס באחת.
למחרת החזיר את אלנה והתינוק הביתה. היא הייתה מאושרת, מותשת — ללא אכזבה. קראו לילד סטפן.
אבל בתוכו נותר חלל.
בלילה אחד זה התפרץ ממנו:
— אולי בכלל לא היינו צריכים ילד שלישי…
אלנה התרוממה.
— מה אתה אומר?
— חשבתי שזו תהיה בת… הכול רמז לזה.
— ועכשיו אתה מאוכזב מהבן שלך?
קולה היה שקט אך חד.
באותו לילה אלנה לקחה את התינוק והלכה להוריה.
דמיטרי נשאר לבד.
למחרת החל לעבוד עם חותנו, אפנסי פטרוביץ׳, דבוראי זקן — שקט, סמכותי וחכם.
— נצמדת לציפיות שלך, אמר החותן. — הבן שלך לא אשם בכלום.
המילים האלה פגעו בו עמוק יותר מכל נזיפה.
מאותו יום דמיטרי עבד מדי יום עם בניו על תיקון גג אסם ישן. לאט לאט משהו בו השתנה. העבודה הייתה קשה אך ישרה. העץ נמדד, הותאם, תוקן. וגם משהו במשפחה החל להירפא.
אלנה ראתה זאת. היא כמעט לא דיברה, אבל מבטה התרכך.
כשסיימו את הגג, דמיטרי אמר בפשטות:
— טעיתי.
ולראשונה באמת החזיק את בנו בידיו.
— אני לא אעזוב אותך יותר, לחש.
השנים חלפו. סטפן גדל להיות ילד חזק וחכם. הכאב הישן נעלם בשקט.
לפעמים שאל:
— אבא, זה נכון שלא רצית אותי?
דמיטרי הרים אותו על ברכיו.
— מי אמר לך שטות כזו? אתה הבן שלי. הגאווה שלי.
ובאותו ערב סיפר סיפור — לא על אכזבה, אלא על איך אדם לומד לאהוב את מה שהחיים נותנים לו.
ובאור החם של הבית, הסיפור הזה הפך לאמיתי ביותר מכולם.
