גלינה סרגייבנה לא נכנסה לדירה סתם כך.
היא הסתערה פנימה כמו גנרלית שמשתלטת על שטח כבוש, דוחפת לפניה מזוודה ענקית ומנופחת כמו איל ניגוח שמטרתו לפרוץ כל גבול אחרון שנותר.
מאחוריה נגררה ורוניקה. נעלי הספורט הבלויות שלה חרקו על הרצפה בכל צעד. שלוש תיקי גב היו תלויים על כתפיה, ומתחת לזרועה היא החזיקה חישוק הולה-הופ מתקפל. היא לא נראתה כמו אורחת זמנית — אלא כמו מישהי שעוברת לגור כאן לצמיתות.
— לנוצ’קה, יקירתי! — קראה גלינה סרגייבנה כבר מהמסדרון. — אנחנו נשאר רק לכמה שבועות. קרה אסון! הצינורות בדירה של ורוניקה התפוצצו. הכול הוצף, אפילו המרתף!
היא אפילו לא טרחה לחלוץ נעליים.
עמדתי בפתח המטבח, מחזיקה כוס קפה שחור. זו הייתה הכוס השנייה שלי באותו ערב — מרה כל כך שכמעט שרפה את הגרון, אבל היא הייתה הדבר היחיד שעוד חיבר אותי למציאות.
אולג הופיע מהסלון.
הוא לקח במהירות את אחד התיקים של אחותו והימנע מיד ממבטי. הוא נראה כמו ילד שנתפס על חם ומנסה להיעלם.
— אולג, אמרת שהם רק קופצים לשתות תה — אמרתי בשקט.
הקול שלי היה רגוע.
רגוע מדי.
מהסוג של השקט שלפני הסערה.
— לנה, זו באמת דחיפות — הוא מלמל. — אי אפשר להשאיר אותם ברחוב.
בזמן שדיבר, הוא נסוג לאחור לאט למסדרון, כאילו חיפש מוצא מהמצב.
בינתיים גלינה סרגייבנה כבר השתלטה על הכניסה. היא פתחה את הארון, דחפה הצידה את המעילים שלי והחלה לסדר את הדברים שלה.
— ורוניקה צריכה מנוחה עכשיו — הסבירה. — האמן ההוא חסר הערך הרס לה לגמרי את העצבים.
ורוניקה כבר מצאה את קערת הפירות.
היא לקחה תפוח, נשכה בו בקול, ואז ניגבה את האצבעות הדביקות שלה על השולחן המבריק.
שלוש שעות חלפו.
בתוך זמן קצר כל כך, הדירה שלנו השתנתה לחלוטין.
קרמים, תחליבים ומוצרי קוסמטיקה של ורוניקה התפזרו בכל מקום. מגזינים של “התפתחות אישית” נערמו על השולחן. בחדר האמבטיה הבקבוקים שלה מילאו כל מדף.
גלינה סרגייבנה אפילו סידרה מחדש את המטבח שלי.
— ככה זה הרבה יותר הגיוני — אמרה בסיפוק תוך כדי הזזת התבלינים שלי.
אני רק הסתכלתי בשקט.
צפיתי איך הבית שלי מפסיק לאט להיות שלי.
בערב גלינה סרגייבנה נכנסה לחדר השינה שלנו.
המבט שלה ננעץ מיד במזרן האורתופדי החדש — זה שחסכתי עבורו חודשים.
היא טפחה עליו כאילו בדקה רהיט יוקרתי.
— אולג, תביא כריות — פקדה. — ורוניקה תישן כאן.
לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון.
— סליחה?
— לבת שלי יש גב רגיש — היא אמרה כאילו זה מובן מאליו. — היא צריכה את המזרן הזה. אתם תישנו בסלון.
ורוניקה הנהנה.
— כן, הגב שלי כואב לאחרונה.
ואז היא כבר התחילה לפרוס את מוצרי הקוסמטיקה שלה על שידת הלילה שלי.
אולג עמד קפוא בפתח.
חיכיתי.
חיכיתי שהוא יגיד משהו.
שיזכיר שזה חדר השינה שלנו.
המיטה שלנו.
הבית שלנו.
שיש גבולות.
אבל הוא שתק.
רק הוריד את המבט.
וברגע ההוא הבנתי משהו.
הבגידה לא התחילה באותו ערב.
היא לא התחילה כשהם הגיעו.
היא כבר נמשכה זמן רב.
אני פשוט לא ראיתי אותה.
— כלומר ורוניקה תישן כאן? — שאלתי.
— כמובן — חייכה גלינה סרגייבנה. — משפחה עוזרת למשפחה.
משהו בתוכי התהפך.
לא בפיצוץ.
לא בצעקה.
אלא סופית.
לא צעקתי.
לא בכיתי.
לא התווכחתי.
פשוט ניגשתי למזוודה הגדולה ביותר של ורוניקה.
החדר השתתק מיד.
— לנה, מה את עושה? — שאל אולג.
לא עניתי.
גררתי את המזוודה אל החלון.
ופתחתיו.
אוויר ערב קר נכנס לחדר.
— לנה! — צרחה ורוניקה.
מאוחר מדי.
בתנועה אחת הרמתי את המזוודה וזרקתי אותה מהחלון.
לכמה שניות היא נעלמה בחושך.
ואז נשמע חבטה עמומה למטה.
ורוניקה צרחה.
גלינה סרגייבנה הביטה בי כאילו ראתה אותי לראשונה.
— השתגעת?!
הסתכלתי עליה.
— לא — עניתי בשקט. — פשוט נמאס לי.
הרמתי תיק נוסף.
— לנה, תפסיקי! — אולג תפס לי את היד.
הבטתי בו.
רק זה.
והוא שחרר.
התיק השני הצטרף לראשון.
ורוניקה בכתה.
גלינה סרגייבנה צעקה.
ואני, בפעם הראשונה מזה חודשים, הרגשתי שקט מוחלט.
— יש לכם שתי דקות — אמרתי. — לצאת מהדירה שלי.
הקול שלי היה נמוך.
אבל נשמע היטב.
כמה דקות אחר כך הדלת נטרקה.
שקט.
שקט אמיתי.
לא כבד ומעיק — אלא כזה שמאפשר סוף סוף לנשום.
התיישבתי על קצה המיטה.
המזרן תמך בגבי בצורה מושלמת.
כעבור עשר דקות אולג נכנס.
הוא היה חיוור.
התיישב על הרצפה ובהה למטה זמן רב.
— אמא שלי אמרה שהיא מקללת את היום שבו פגשה אותך — אמר לבסוף.
חייכתי קלות.
— אז זה כנראה היה יום טוב.
בחוץ אורות העיר הבהבו.
וילון זז ברוח הערב.
ולראשונה מזה הרבה זמן, הבית הזה היה שוב שלי.
יש אנשים שממשיכים לדחוף גבולות כי הם מאמינים שלעולם לא יהיו השלכות.
הם מבלבלים בין סבלנות לבין חולשה.
אבל לכל גבול יש קו אחרון.
ולפעמים מספיק להראות אותו פעם אחת — כדי שהוא לעולם לא יחצה שוב.
