אולגה לא הבינה שנישואיה הסתיימו ברגע שבו ואדים ארז את המזוודה שלו.
היא הבינה זאת כשהוא התחיל למיין את הכפיות.
הוא לא צעק. הוא לא האשים.
הוא פשוט עמד במטבח וספר.
״את הסט הזה אמא שלי נתנה לנו כמתנת חתונה,״ מלמל בזמן שעטף את כלי האוכל בעלי הברק העמום בנייר עיתון.
״ואת הסיר החשמלי קניתי מהבונוס שלי. לך יישאר המגהץ הישן. ממילא יש לו מגע רופף.״
אולגה ישבה על שרפרף נמוך ובהתה בקיר שמולה. אתמול עוד הייתה תלויה שם טלוויזיה. היום נפערו בטפט רק ארבעה חורים מכוערים. ואדים אפילו פירק את המתקן, כאילו פחד שאולגה תרוויח גם מהברגים.
שבע שנות חיים משותפים נכנסו לשלושה ארגזי קרטון ושתי שקיות משובצות מהשוק.
״את הבית מוכרים,״ זרק ואדים תוך כדי שלבש את המעיל.
״הקונים כבר סגורים. מחר אני מביא אותם לראות. עד אז שיהיה כאן מסודר. ובצהריים את כבר לא כאן. תשאירי את המפתח מתחת לשטיחון.״
״ואדים… אין לי לאן ללכת,״ אמרה אולגה בשקט.
״המשכורת שלי נכנסת רק בעוד שבוע. תן לי כמה ימים, אמצא חדר.״
ואדים חייך, אבל העיניים שלו נשארו קרות.
״היית צריכה לחשוב על זה קודם, כשהסתובבת בבית עם הפרצוף החמוץ הזה. עכשיו יש לי חיים חדשים. עם אישה נורמלית. לא עם דג קפוא.״
הדלת נטרקה.
הבית התקרר מיד. אולגה נשארה בו לבדה —
בבית שעליו עוד צריך היה לשלם לבנק שלוש שנים נוספות.
הערב היה לח וסוער. רוח נובמבר הטיחה עלים רטובים בחלונות, והמשיכה ייללה באופן מוזר בארובה. אולגה לא הצליחה לישון. בלי חפציו של בעלה, הבית נראה גדול מדי, ריק מדי. כאילו כבר לא היה שלה.
סביב חצות, הכלב של השכנים התחיל לנבוח בטירוף.
אולגה התיישבה במיטה וניגשה לחלון. ליד השער זזה דמות כהה. מישהו ניסה בגמלוניות לפתוח את הבריח, אך היד החליקה שוב ושוב.
אולגה לבשה את המעיל מעל הפיג׳מה ויצאה למרפסת.
״מי שם?! אני מתקשרת למשטרה!״
הדמות קפאה — ואז קרסה לאט ליד השער.
אולגה רצה אליו. גבר מבוגר שכב על האדמה. הוא לבש מעיל איכותי, שכעת היה מכוסה בוץ, ולראשו לא היה כובע. שערו האפור נדבק רטוב למצחו, פניו היו חיוורות כאפר.
״אדוני, אתה בסדר?״ שאלה וניערה בעדינות את כתפו.
״לידה…״ לחש הזקן.
״יצאתי לקנות לחם… החנות הייתה סגורה. איפה חדר המדרגות?״
לא היה ריח של אלכוהול. רק קור, גשם וטבק יקר.
אולגה הבינה. הוא יצא… והלך לאיבוד. היא לא יכלה להשאיר אותו בחוץ במזג אוויר כזה.
בקושי רב היא הכניסה אותו לבית. הוא היה קל, כמעט חסר משקל, כאילו כבר התרוקן מבפנים.
האיש הציג את עצמו כמאטווי איליץ’. אולגה הכינה תה עם דבש וכיסתה אותו בשמיכה. לפעמים דיבר בצלילות, לפעמים שאל כילד איפה אמא שלו. אולגה התקשרה לשירותי החירום, אך אמרו לה להמתין עד הבוקר.
את הלילה העבירה בישיבה במטבח, נבהלת מכל רעש.
בבוקר הטלפון של ואדים צלצל.
״הכול מוכן?״ הוא צעק במקום שלום.
״בעוד חצי שעה אני שם עם המתווך!״
״ואדים… יש כאן אדם. איש מבוגר. מצאתי אותו בלילה — הוא כמעט קפא למוות…״
״תעיפי את הנווד הזה!״ צרח ואדים.
״זה הבית שלי!״
שלושים דקות אחר כך ואדים פרץ פנימה. מאחוריו המתווך, שעיקם את האף בבוז גלוי. כשראה את הזקן על הספה, ואדים איבד שליטה.
״החוצה!״ צעק ומשך ממנו את השמיכה.
אולגה נעמדה ביניהם. ואדים דחף אותה. הזקן נפל על ברכיו במרפסת, ישר אל הבוץ הקר.
״קוסטיה…״ לחש.
באותו רגע נעצר ליד השער רכב שטח שחור וגדול.
קולו של האיש שיצא ממנו רעד.
״אבא.״
ואדים זיהה את הפנים מיד.
קונסטנטין סרגייביץ׳ גרומוב.
בעל החברה.
ההשלכות היו מהירות וחסרות רחמים.
חודש לאחר מכן, אולגה חתמה לבדה על מסמכי הבית.
זמן קצר לפני חג המולד הגיע שליח. טלוויזיה חדשה. כרטיס קטן:
״תודה על התה.
מאטווי איליץ׳.״
מתחת, בכתב יד אחר:
״אבא מזמין אותך לארוחת ערב. הוא אומר שבלעדייך זה לא אותו טעם.
אני אאסוף אותך בשבע.
קונסטנטין.״
אולגה הביטה בעצמה במראה, סידרה את שערה — ולראשונה מזה זמן רב, חייכה באמת.
החיים שלה… רק התחילו.
