מרינה גילתה את הבגידה של אנדריי לגמרי במקרה. היא פשוט לקחה את הטלפון שלו כדי להטעינו, כי שוב השאיר אותו על הספה, כשפתאום הופיעה הודעה מאחת הנשים בשם לרה.
״איזה שמלה עליי ללבוש מחר?״ – שאלה, יחד עם כמה תמונות.
אנדריי ענה כמעט מיד: ״האדומה. היא פשוט עושה אותך יפהפה.״
מרינה הביטה במסך במשך כמה דקות. אחר כך סגרה את הטלפון ברוגע, הניחה אותו על השולחן ועמדה במטבח. היא עמדה זמן רב ליד החלון, מביטה בחצר בלילה. היא לא אמרה מילה לאנדריי – לא מתוך פחד, אלא כדי להבין קודם את המצב. אולי היא טעתה, אולי לרה היא רק קולגה והשמלה נועדה לתחרות במשרד… אך ככל שחשבה על החודשים האחרונים, כך האמונה שלה בכך פחתה.
אנדריי מזמן לא התעניין בה. הוא חזר הביתה, אכל ארוחת ערב, שוחח בטלפון, וצפה במרינה בקצה העין כאשר היא דיברה. בצ׳אט עם לרה, לעומת זאת, היה אדם אחר לגמרי: צחק, שלח הודעות קוליות, בדיחות, תמונות.
מרינה יכלה ליצור סצנה, לאסוף את חפציה ולעבור לבית בנה. אך היא החליטה לפעול אחרת.
התקרבה ארוחת הערב של המשרד, שאליה הוזמנו גם בני הזוג. מרינה מעולם לא השתתפה באירועים כאלה – היא לא אהבה מסעדות רועשות, ולא הרגישה בנוח בחברת זרים. ובכל זאת, בבוקר אחד היא אמרה ברוגע:
– אני אלך איתך לארוחת הערב.
אנדריי הרים את גבותיו.
– לאן?
– לארוחת הערב של המשרד. אמרת שאפשר להגיע עם בני הזוג.
– תשתעממי שם.
– לא נורא.
משהו בקולה עצר את אנדריי. הוא לא התווכח. רק משך בכתפיו והמשיך בארוחתו, אך הסתכל עליה מספר פעמים, מנסה להבין מה קורה בתוכו.
מרינה התכוננה. היא לא רצתה סצנה, רק להופיע בצורה שאנדריי סוף סוף יבחין מי באמת עומדת לצידו. היא בחרה שמלה ישנה שלא לבשה זמן רב, שהדגישה את יופיה אף יותר. סידרה בקפידה את שיערה, והוציאה עגילים ישנים שקנתה שנים קודם לכן במהלך נסיעה. כשהביטה במראה, ראתה אישה בטוחה בעצמה, רגועה ונחושה.
המסעדה הייתה ענקית ורועשת. נברשות נצצו, המלצרים הסתובבו במהירות, והאורחים צחקו והרימו כוסות.
אנדריי הוביל את מרינה אל השולחן במעט מרחק, כאילו חשש מתשומת לב מיותרת. מרינה שמה לב גם ללרה: צעירה, בולטת, בשמלה אדומה, יושבת כמה שולחנות משם. היא צחקה בקול רם, מדי פעם מביטה לכיוון אנדריי.
גם אנדריי שם לב. מרינה פשוט התבוננה.
המנחה הכריז על חידון לזוגות: שאלות פשוטות על בני הזוג. בהתחלה הכל נראה מצחיק. אך כשהגיע תור השאלות על מרינה, אנדריי הרגיש אי נוחות. הוא לא ידע מה הסרט האהוב עליה, טעה בצבע האהוב עליה, והסס כששאלו על תחביביה.
מרינה ישבה בשלווה, בשקט. לפעמים החדר צחק, אך לא בלעג, אלא מהקומיות של המצב.
כשנשאלה על ספרה האהוב, אנדריי אמר את הכותרת הראשונה שעלתה בראשו. מרינה רק הזיזה את ראשה בעדינות.
לאחר החידון, המנחה קרא לנשים להרים כוסית על בעליהן. כמה אורחים אמרו מילים חמות, ואז הגיע תור מרינה.
היא עמדה לאט, הרימה את כוסה והביטה במתכנסים. כולם שתקו. אפילו אנדריי, שהבין פתאום, המום, את הטעות הגדולה שעשה.
– בעלי אדם עסוק מאוד – החלה ברוגע. – בשנה האחרונה מעולם לא התעניין במה שאני עושה.
אנדריי הסתובב בפתאומיות לעברה.
– מרינה, תשבי – לחש, תוך כדי שהוא אוחז את ידה.
מרינה הביטה בידו ואז הרימה את מבטה.
– אין בעיה – אמרה לאט. אנדריי שחרר את ידה לאט.
– הוא לא יודע אילו פרחים אני אוהבת, ולא יודע שבננו שינה לאחרונה מקום עבודה. אבל הוא יודע בדיוק איזו שמלה מחמיאה לקולגה שלו, לרה.
החדר שתק לפתע. לרה הורידה את כוסה וחיוכה דעך. אנדריי נשאר יושב, אוחז במפית בידו.
מרינה לקחה לגימה של יין והשלימה ברוגע:
– לכן, בואו נרים כוסית לבריאותן של הנשים, שרואות ומבינות הכל, גם כשהן מצטיינות בהתנהגות כאילו אינן מבחינות בכלום.
היא התיישבה. לשניות ספורות איש לא דיבר, ואז מישהו התחיל למחוא כפיים לאט, ולאט לאט התגברות המחיאות הפכה לרמות יותר חזקות.
לרה לא הרימה את מבטה. אנדריי, עם זאת, בפעם הראשונה מזה שנים, הביט במרינה ולבסוף ראה מי עמד לצידו כל הזמן.
