— בואו נרד… הגענו.
קולו של אולג היה יבש וחסר סבלנות. הוא משך את בלם היד ונעל את הדלתות בהפגנתיות, כאילו שם נקודה סופית על משהו. סופיה פתחה לאט את עיניה. אחרי הדרך הארוכה והמשובשת כל גופה כאב.
במושב האחורי זזו שני סלקלים. התאומים — סטפן ומירון — החלו לבכות בו־זמנית. הם היו בני שבועיים בלבד.
סופיה הביטה דרך החלון, מצפה לראות את בית הכפר השקט שהובטח לה.
וקפאה.
מאחורי הזכוכית המאובקת עמד גדר עץ עקומה ורקובה. מאחוריה בית עץ חשוך ומתפורר. המרפסת שקעה, הגג היה מכוסה טחב עבה, ובמקום חלונות היו יריעות פלסטיק מצהיבות.
— אולג… — לחשה בקול יבש. — מה זה? לאן הבאת אותנו?
הוא התחמק ממבטה, נאנח בעצבנות ויצא מהרכב. הוא החל לזרוק את התיקים על הדשא היבש.
— סופיה, אל תעשי דרמות — אמר בחדות. — הכול בסדר כאן. סבא שלי גר פה. צריך רק קצת לסדר. אתם צריכים אוויר נקי. העיר מזיקה לכם.
— אתה שומע את עצמך?! — צעקה ויצאה אל הקור בלבוש דק. — אני בקושי עומדת אחרי לידה! אין כאן מים, אין חימום! איך אני אמורה לטפל בהם?!
אולג טרק את תא המטען בעוצמה שהרעידה את הרכב.
— אני חייב לעבוד! — הרים את קולו. — אני כמעט לא ישן מהבכי שלהם! את רוצה שאאבד את העבודה? הבאתי אוכל ומים. אחזור בסוף השבוע.
הוא אפילו לא הביט בבניו.
נכנס לרכב ונסע, משאיר אחריו ענן אבק.
סופיה נשארה לבד.
השקט היה כבד וחונק. רק הרוח שרקה דרך חריצי הבית הישן, ובכי התינוקות מילא את האוויר.
היא לא ידעה שכל זה התחיל הרבה קודם.
בזמן שהייתה בבית החולים, אולג גילה כמה קל החיים בלעדיה. ערב אחד נכנס לבית קפה ופגש את ריטה — מטופחת, בטוחה בעצמה ויודעת בדיוק מה היא רוצה.
כששמעה על התאומים, חייכה בקרירות:
“לא מעניינים אותי החיתולים של אחרים. תסתדר לבד.”
ואולג… “הסתדר”.
סופיה סחבה את הסלקלים למרפסת המתפרקת. בפנים היה ריח של רטיבות ועובש. הכול היה קר ונטוש. כשניסתה להכין בקבוק חלב, הבינה שאין מים חמים. התנור הישן נראה כאילו יתפרק ממגע.
— הם יקפאו… — לחשה ורעדה.
ואז השער חרק.
בדלת עמד גבר גבוה בבגדי עבודה, ידיו מוכתמות שמן.
— לפחות הייתם אוטמים את החלונות — אמר בקול צרוד. — נכנס כאן רוח מכל מקום.
— מי אתה? — שאלה סופיה בפחד.
— שכן. רוסלן.
הוא הביט בהריסות והלך בלי לומר מילה נוספת.
כעבור עשר דקות חזר.
הוא הביא כבל מאריך, קומקום ומים נקיים.
— תני את הבקבוקים — אמר בקצרה.
הוא לא שאל שאלות. פשוט עזר.
באותו ערב חימם את הבית, אטם את החריצים וסידר מעט את המקום. התינוקות סוף סוף נרדמו בשקט.
— למה אתה עוזר לי? — שאלה סופיה בשקט.
רוסלן משך בכתפיו.
— אני לא אוהב שמשאירים אנשים מאחור.
הימים חלפו לאט.
אולג לא חזר.
רק הודעה וכמה כסף: “אני עסוק. אל תטרידי אותי.”
סופיה לא ענתה.
אבל רוסלן הגיע כל יום.
הביא ביצים, חתך עצים, עזר בשקט. הילדים נרגעו בידיו.
בערב גשום אמר:
— תארזו את הדברים. אתם באים אליי.
— אני לא רוצה להיות נטל…
— לא שאלתי.
הבית שלו היה חם. בטוח. חי.
לאט לאט סופיה התחילה לחזור לחיים.
היא חייכה. נשמה. חיה שוב.
ערב אחד רוסלן עמד מולה במבוכה.
— אני לא טוב במילים… אבל אתם… נתתם חיים למקום הזה.
סופיה הביטה בו ברוך.
— אתה הצלת אותנו.
בינתיים, חייו של אולג בעיר החלו להתפרק.
ריטה רצתה עוד ועוד — בגדים, נסיעות, כסף.
— תמכור את הבית — אמרה לו יום אחד. — אני רוצה רכב אמיתי.
למחרת הם נסעו לכפר.
אבל שם…
לא היה כלום.
רק הריסות.
— איפה היא? — מלמל אולג.
— תסתכל — אמרה ריטה.
מהבית הסמוך יצאה סופיה.
היא הייתה אחרת.
חזקה. רגועה. חיה.
לצידה רוסלן דחף עגלה.
הם צחקו.
משפחה.
סופיה חלפה על פני אולג.
היא הביטה בו.
בלי כעס. בלי כאב.
רק אדישות.
כאילו היה זר.
ואז הסיטה את מבטה.
— היא לא מבזבזת זמן — לעגה ריטה. — בוא נלך. המקום הזה חסר ערך.
אולג עמד קפוא.
ובאותו רגע הבין.
הוא החליף את האמיתי בריק.
ואיבד הכול.
וסופיה…
מעולם לא הביטה לאחור.
