תיק עור השוורים הכבד נפל על השולחן ברעש, כמעט הפיל את הקערית הקטנה עם רוטב הסויה.
— חתום, איגור! — לחרחר אולג. — אל תבזבז זמן! בבייג’ינג כבר בוקר, הבורסה נפתחה, ובתוך ארבעים דקות אנחנו צריכים לשלוח את הסריקה! אם לא נשלח עכשיו, העסקה תתפספס ואנחנו נאבד את המפעל.
אולג דפק בנירוף על הפקק של עט הזהב שלו על השולחן. הוא היה צעיר, לבוש למשעי, ובושמו יקר. אבל עיניו בלטו ממהירות וחוסר סבלנות. איגור בוריסוביץ’ שפשף את הרקה בעייפות. בגיל חמישים וחמש הוא הרגיש כאילו סחטו אותו עד טיפת האחרונה. חצי שנה של לילות ללא שינה, משאים ומתנים, חיפוש משקיעים כדי להציל את המפעל מפשיטת רגל. ועכשיו הוא הגיע לשלב האחרון.
— למה רק עכשיו שלחו את הגרסה הסופית? — נמלל איגור. — היינו בודקים אותה עם עורכי הדין בבוקר.
— כוח עליון, דודה! — אולג גלגל את עיניו, כל גופו הראה תשישות. — אתה מכיר את הסינים. הם תמיד משנים. אבל אני בדקתי הכל. רק את מועדי האספקה שינו. הכל נקי. חתום לפני שהם ישנו שוב!
במסעדת “לוטוס אדום” האוויר היה כבד וחנוק, למרות המזגן. ריח תבלינים מזרחיים התמזג עם הבושם החזק של האישה שבשולחן הסמוך. איגור איבד את עצמו בין הסימנים הזרים, הסימנים הסיניים התפתלו כקורי עכביש שחורים ומסובכים על המסמך שלפניו. הטקסט ברוסית שלצד לא נתן ביטחון מלא: ומה אם התרגום מטעה?
— אני הבן שלך — התקרב אולג, בקול רך, מטעה בעדינותו. — גדלתי תחת ידך. אתה באמת חושב שאנסה לרמות אותך?
איגור נשף. אולג היה היחיד שהוא סמך עליו. אין לו ילדים, ואשתו נפטרה לפני שלוש שנים.
— טוב. איפה אני חותם?
מלצרית צעירה התקרבה לדלפק. רזה, אלגנטית, לבושה קימונו שחור, עם תגית שם: טאיה. על מגש שלה, פינג’אן עם תה חם ועולה ממנו אדים.
— תה אולונג באיכות הגבוהה ביותר עבורכם — לחשה, והניחה את הספלות על השולחן.
אולג אפילו לא הביט בה, דחף את המסמכים לעבר דודו. כמעט היה תאונה: הפינג’אן כמעט נשפך על הניירות.
— מה את עושה?! — צעק אולג, צועד אחורה. — החליפה שלי כמעט נהרסה! חמשת אלפים דולר!
— סליחה… — טאיה האירה מאימה, אך מהר לקחה מפית וניסתה לנגב את המים בלי להרוס את הניירות.
— סלקי את זה מכאן! — צעק אולג, מאיים על הצעירה. — התקשרי מיד למנהל!
אבל טאיה עצרה, ריכזה את תשומת הלב שלה בחלק מהטקסט.
— איגור בוריסוביץ’… — היא קראה פתאום, קולה רועד אך בהחלטי. — אל תחתום את זה.
במסעדה השתררה שתיקה. אפילו הצלצול של סכו”ם חדל.
— מה? — אולג הביט בה בהלם. — על מה את מדברת?
איגור הרים את ראשו באיטיות.
— מה אמרה הבחורה?
— אני לומדת שפות מזרחיות, אני בשנה הרביעית — טאיה התחילה במהירות, מביטה על אולג הכועס. — כאן, בסעיף 4.2. התרגום הרוסי אומר “שותפות עם חלקים שווים”. אבל הסימנים הסיניים…
— שתיקה! — צעק אולג, קם. — את באמת מאמינה למילה של ילדה מהרחוב? זה ניב מיוחד!
איגור אחז את ידו בחוזקה. שנותיו במפעל הקשו על ידי לפני שהפך למנהל.
— שימי את זה בצד.
— דודה, אין זמן! — חיוור אולג. — הוא רק רוצה כסף! אתקשר למשטרה!
— טאיה — אמר איגור, מבלי להביט בצעירה. — קראי את האותיות הקטנות, מתחת לחותם האדום.
טאיה התקדמה, מתעלמת מזעם אולג.
— “לאחר החתימה, איגור ב. מקבל תפקיד יועץ כבוד, ללא זכות הצבעה וללא גישה לעניינים פיננסיים לשלושה חודשים, ואחר כך ההסכם יבוטל באופן חד צדדי.”
איגור התכווץ. העט החליק מידיו.
— איזה חוב מדובר? — שאל בלחש.
— זה החוב האישי של אולג לחברת “Shan-Group”: שתים עשרה מיליון יואן.
אולג תפס את התיק, מנסה להסתיר את הטקסט.
— שקר! — צעק. — את באמת מאמינה לילדה מהרחוב? זה ניב מיוחד!
אבל איגור לא שחרר את ידו.
— שימי את זה בצד.
אולג חיוור, סגר את הטלפון שלו ועזב את המסעדה מתקתק, משאיר מאחור את הז’קט שלו.
איגור ישב, לבו כבד מהמתח והאובדן. נשארה לו רק האמונה והגורל של המפעל.
טאיה עמדה שם, עם המפית המושטת ביד. המנהל התקרב, אך איגור רק הקשית:
— שבו, טאיה.
הצעירה צעדה קדימה, עדיין מפוחדת, אך כבר לא חסרת ישע.
— למה עשית את זה? — שאל איגור.
טאיה הורידה את ראשה.
— לאבא שלי היה מוסך קטן. חבר שלו הביא מסמכים בתואנה של “טופסיות”. הוא חתם… והם מצאו את עצמם ברחוב. אבי לא הצליח, נפטר. אז הבטחתי לעצמי ללמוד שפות. כדי שאף אחד לא יוכל לרמות אותי.
איגור נשאר בשקט, מתפעל מהנחישות של הבחורה.
— הצלת אותי, טאיה. לא רק את העסק. את החיים שלי.
הוא הוציא כרטיס ביקור וכתב את מספרו.
— מחר בשעה 9, במשרד “Techno-Steel”. תגידי בקבלה שבאת אל המנכ”ל.
— אבל… אין לי ניסיון משרדי. אני רק לומדת.
— הניסיון יבוא. מצפון יש או אין. אני צריך עוזרת ברכש. ערנית, שקוראת בין השורות. ו, טאיה… — הוא חייך בפעם הראשונה באותו ערב. — הזמיני משהו לאכול. אני רעב.
חצי שנה אחר כך.
בחדר הישיבות השתררה מתיחות. משלחת משאנגחאי הגיעה. איגור בוריסוביץ’ ישב בקצה השולחן, רגוע ובטוח בעצמו. מימינו, טאיה, כעת בחליפה, עם שיער מסודר, הבחורה הפוחדת הפכה לאשת מקצוע החלטית.
השותף הסיני דיבר במהירות למתרגם.
— הצעה נדיבה מאוד — תרגם המתרגם. — אנו שמחים על שיתוף הפעולה.
איגור הביט בטאיה, שהנהנה קלות ורשמה משהו.
“היא אמרה לעוזרת: ‘הזקן הזה ערמומי, אבל נגיב בלוגיסטיקה. סעיף 8.4 עלול לעכב את התשלום בחצי שנה.'”
איגור קרא וחייך לשותף.
— אנא עדכן את השותף — אמר בקול רם. — הסעיף 8.4 מבוטל. תשלום רק לאחר אספקה. אחרת נפנה למתחרים בגואנגג’ואו.
החיוך נעלם לאט מפניו של הסיני. הוא קידה בכבוד.
במשרד, כשהכולם עזבו, איגור התקרב לחלון. העיר רועשת למטה. אולג, איפשהו בקהל — עכשיו מחיה את עצמו בעבודות מזדמנות בשוק. לכל אחד גורלו.
איגור הביט בטאיה שמסדרה את המסמכים.
— תודה — אמר בפשטות.
— זו העבודה שלי, איגור בוריסוביץ’ — היא חייכה.
לפעמים הגורל לא מגיע עם שריון נוצץ, אלא על מגש, עם כתם רוטב סויה על הבגדים. החשוב הוא לזהות אותו בזמן ולא לתת לו להיזרק החוצה מהדלת.
