בתי לחשה בטלפון:
— אבא… בבקשה, תעזור לי.
ואז השיחה נותקה.
לבי עצר. לא היה זמן להסס. דחפתי את דוושת הגז והרגשתי את הפיקאפ הישן שלי שואג על האספלט כמו חיה פראית. 160 קמ”ש, כל שנייה כבדת כאבן, והמחשבה על מה שעשוי לקרות לאמילי בערה בי מבפנים.
הווילה של משפחת פארקר הופיעה באופק כמו טירה מתוך אגדה אפלה. מרחוק ראיתי את קרטיס עומד במרפסת, מחזיק במקל בייסבול, עם חיוך לעגני על פניו. הוא נראה כמו גיבור בסרט שלו עצמו, מנסה לשחק את תפקיד השומר המגן על המבצר שירש.
— זו בעיה משפחתית פרטית — אמר בביטחון מזויף. — הבת שלך זקוקה למשמעת.
מבט אחד הספיק לי להבין שהביטחון שלו היה רק מסיכה. הוא לא ידע מי אני באמת. ברגע אחד מצאתי את עצמי לידו. המקל רעד בידיו, ובמכה אחת מדויקת הפכתי אותו לקרקע. הוא נפל בכבדות, נושם בקושי, ואני עברתי מעליו כאילו לא היה קיים מעולם.
רצתי פנימה. השקט היה מפחיד, מופרע רק על ידי בכי לאמילי והקצב הכבד של מספריים החותכים את שיערה. בסלון ראיתי את דוריס, אמא של קרטיס, מחזיקה את אמילי בחיבוק שנועד לשבור כל התנגדות. בתי צעקה ונאבקה, ושיערה הארוך נפל בצפיפותות כהות על הרצפה, כאילו הן עצמם בוכות.
— זה המחיר של חוסר ציות — היא אמרה בקור, ברוגע קר ומקפיא דם.
לא חיכיתי אפילו שנייה. חתכתי את אמילי מיד מידיה ברגע האחרון. גופה בער בחום, אבל בחיק האינסטינקט האבהי שלי הפכה קלה כעף. הם חשבו שאעזוב בשקט. הם טעו. היום הם יגלו עם מי באמת יש להם עסק.
הפיקאפ הישן שלי קרע את הדשא המושלם של אחוזת פארקר. האבק עלה באוויר, והרגשתי כל פרט: דלתות שמתרפקות, ענפים שבורים, כלב שנובח במרחק. קרטיס קם, מנסה להיראות ללא פחד, אך ידיו בגדו בו. הוא עדיין אחז חזק במקל, כאילו יוכל למצוא בו את האומץ שחסר לו.
— תחזור הביתה, זקן! — צעק. — זו בעיה משפחתית! אמילי צריכה לדעת את מקומה!
— משמעת? — חזרתי בשקט כשהתכופפתי מהמשאית.
קרטיס הניף את המקל לעברי. לאט. במבוכה. עברתי אותו בצעד אחד ובמכה החלטית הפכתי אותו לקרקע. הוא גנח, נושם בקושי, מנסה למצוא איזון, אבל כבר היה מאוחר. עברתי מעליו. הוא לא היה כלום. צל שלא היה צריך לעמוד בדרכי.
למעלה, קול המספריים התערבב עם בכי האימה של אמילי. דמי קפאו בעורקי. טיפסתי את המדרגות שתי מדרגות בבת אחת, ליבי דפק כמו פטיש, האדרנלין רץ בעורקים, וכל צעד היה החלטה בין חיים למוות. בעיטה אחת פתחה את דלת החדר.
דוריס חיבקה את בתי עם ברך, חותכת את שיערה במספריים כבדים, כל תנועה מלאה בזעם ובחישוב קר.
— תשחררי אותה! — שאגתי, קול שלי חתך את השקט כמו סכין.
היא הביטה בי בזלזול, אך בעיניה הופיעה צל של היסוס. תמיד זלזלה בזקנים, ואני הייתי בשבילה רק גנן זקן שמעולם לא היה קיים. אבל כשהעיניים שלנו נפגשו, היא קפאה.
— אתה לא יכול לגעת בי! — צעקה, מנופפת במספריים. — אני תגיש לך תביעה! אתה רק זקן ענק! אין לך מושג עם מי אתה מסתבך!
חיבקתי את אמילי בזרועותיי. גופה רעדה, החום בער לחיקה, אך היא התחבקה בי כאילו ידעה שעכשיו הכל יהיה בסדר. הביטתי בדוריס בעיניים.
— לא, דוריס. אין לך מושג עם מי את מסתבכת. הרגתי אנשים מסוכנים ממך בהרבה, בשלושה יבשות. היום לא הגעתי לגזום ורדים.
שלפתי את הטלפון הישן שלי.
— קולונל. קוד שחור. מיקום בתי.
השקט בחדר היה כמעט מוחשי. דוריס נסוגה לאחור, ידיה רעדו, המספריים נפלו לרצפה. אמילי בכה בשקט, נאחזת בי, ואני הרגשתי שקט שלפני כן היה בלתי אפשרי. ידעתי שלעולם לא אאפשר שמישהו יפגע בה שוב.
קרטיס עדיין ניסה לקום למטה, אבל עכשיו היה רק צל של האיש שחשב שיוכל לשלוט בבתי. ברגע זה ידעתי שהכל השתנה. זה כבר לא היה עניין של כעס או נקמה. זה היה עניין של הגנה. לוודא שאמילי תדע שאביה יעשה הכל כדי שתהיה בטוחה.
היום לימדתי אותם דבר אחד: עם המשפחה שלי לא משחקים.
